להתכונן לגרוע ביותר ולהתפלל לרע במיעוטו: זו כנראה הייתה תוכנית הפעולה העיקרית של קוראי "סנדמן" ביחס לעיבוד של נטפליקס שעלה בסוף השבוע האחרון. שורה של ניסיונות כושלים ותקוות שווא לאורך השנים העניקו לסדרת הקומיקס הנערצת של ניל גיימן ניחוח יוקרתי של "עדיף לא לגעת" ומקום של כבוד בקטגוריית הבלתי מתעבדים, לצד יצירות גרפיות מורכבות כמו "השומרים" - עד שב-2019 הצליחה זו להיחלץ משם עם גרסה מרשימה ועטורת שבחים של HBO, ודי במקביל לשחרורה נחתם החוזה גם על העיבוד הטלוויזיוני של "סנדמן" ("The Sandman"). אבל בנטפליקס.

מילא אמזון פריים, שהצליחה להפיק בשיתוף ה-BBC גרסה חמודה בהחלט ל"בשורות טובות" האיקוני של גיימן וטרי פראצ'ט. מילא עיבוד אנימציה מגניב כמו של "ארקיין" המעולה. אבל המחשבה על הסאונד והלוגו של נטפליקס בצמוד לאופל העמוק והשנון של שליט החלומות בלייב אקשן הייתה עוכרת שלווה, לא בקטע טוב, והדהדה בעיקר את חוויית גלגול העיניים מול "המכשף" האידיוטית.

ובכן, אחרי צפייה בשבעה מתוך עשרת הפרקים, גזר הדין נאלץ להתמקם איפשהו באמצע הסקאלה שבין הגרוע ביותר לרע במיעוטו, עם נטייה חיובית שהולכת ומתרוממת לאורך העונה. בסופו של דבר, "סנדמן" היא עיבוד חסר מעוף ואדג' ליצירה עמוסת מעוף ואדג', אבל תיאום הציפיות המדובר הופך את תחושת ההחמצה לנסבלת יותר.

העלילה, בקצרה ובהשטחה, עוסקת במורפיאוס, או חלום, או הסנדמן - כולם שמות לישות האינסופית המושלת בממלכת החלימה ולובשת צורת אדם מסוג ילד אימו. לאחר שנלכד ונשבה במשך מאה שנים על ידי מכשף תאב כוח, הוא משתחרר ומתחיל לעשות סדר בבלגן האפוקליפטי שיצרה היעדרותו הממושכת.

מאוד ברור למה זה לא קרה עד כה, והסדרה החדשה רק ממחישה את זה: הקומיקס של גיימן הוא מסוג היצירות שמציבות מלכוד בפני כל עיבוד - הן מחייבות נאמנות הדוקה ככל האפשר למקור, בגלל המורכבות המסועפת והקול הייחודי (וגם קצת בגלל בסיס המעריצים הקנאים), אבל זה גם בדיוק מה שהופך אותן לכמעט אנטי-קומוניקטיביות במעבר בין המדיומים.

כלומר, נטפליקס הייתה חייבת לתרגם למסך את היקף העולם העשיר והמסתורי שטווה גיימן מחוטים דקים של מיתוסים, אגדות וסמלים, אחרת הסדרה הייתה נותרת רעועה וחלולה מבחינת ההיגיון הפנימי שלה - אבל זה בהכרח מייצר כניסה תובענית וקצב משתרך. גמישות צורנית ומבע סוריאליסטי ודאי היו מחמיאים יותר לנימה של הקומיקס, אבל גם ככה קצת קשה להבין מה הולך שם, אז קשה גם לבוא בטענות לעיבוד שהחליט ללכת על בטוח (כולל, כמובן, אמצעי בטיחות מוגברים מול תרבות ה-PC - מה שאומר שהחירות היצירתית העיקרית שנלקחה כאן נוגעת לגיוון אתני ומגדרי בליהוק). 

גוונדולין כריסטי, "סנדמן" (צילום: Laurence Cendrowicz/Netflix, יחסי ציבור)
הברקת ליהוק. גוונדולין כריסטי ב"סנדמן" | צילום: Laurence Cendrowicz/Netflix, יחסי ציבור

אז ההתחלה קצת קשה ומדלגת בין המרהיב למשמים בלי להתעכב כמעט על המסעיר, ומתקציר הפרקים ברור למי שקרא את הקומיקס שהמבחן האמיתי מחכה בפרק 5. במקור, הפרק שנקרא "24/7" הוא אחת מפיסות העלילה הכי מורטות עצבים, מדירות שינה ומצמררות עמודי שדרה בז'אנר ובכלל, וגרסה חיה שלו אמורה לגרום לכל במאי ללקק את האצבעות. איכשהו, ואפילו עם הבאנקר שהוא הליהוק המדויק של דיוויד ת'יוליס המושלם תמיד, נטפליקס מצליחה לגרום לאימה הטהורה הזאת להיות כמעט משעממת. איזה באסה. 

זה אכן כישלון צורב שממחיש את הבעיה העיקרית של הסדרה - היא מפחדת מהחושך, והחושך הוא אולי המרכיב המהותי ביותר בקסם של "סנדמן". למזלה הרב, הפרק המפוספס הזה ממוקם בין שניים מוצלחים הרבה יותר: פרק 4 צולח סצנת קרב מאתגרת ויוצאת דופן בין סנדמן ללוציפר בגיהנום, ועושה את זה יפה (גוונדולין כריסטי - בריאן מטארת' ב"משחקי הכס" - היא הברקת ליהוק כיפית כשליט השאול) ופרק 6 הוא לגמרי הטוב ביותר מבין השבעה שנצפו, כשהקצב הסדור שמכתיב הסיפור בו הולם את הלחן הטלוויזיוני ומצליח להיות נוגה ומרגש.

אז כן, מי שקרא את הקומיקס כנראה יעקם את האף לא מעט, אבל אין טעם לעמוד בפיתוי לראות את הסיפור הגאוני הזה בתמונות שממש זזות הפעם. וכן, מי שלא קרא את הקומיקס יצטרך לבוא סבלני ומרוכז. בשני המקרים, עבר (או הווה) כטינאייג'ר עם שיער על הפרצוף ושחור בעיניים הוא יתרון משמעותי.