איפה: כאן 11
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשלושת הפרקים הראשונים
המלצת tvbee: החשודה עונה לתיאור "הדרמה הישראלית המהנה של הרגע"
את פרס ישראל לתזמון אירוני לשנת 2020 יש להעניק לכאן 11 בצירוף לחיצת יד חמה (או נשיקת מרפק, כי בכל זאת). ההפגנות שנערכות בעשרות מוקדים בארץ תובעות מכולנו להפוך לכתבי משטרה מטעם עצמנו, וגם מי שהמחאה המקומית לא מעניינת אותו נתקל כנראה בפוסט, האשטג או ראיון עם אזרח אמריקאי שקורא לבחון מחדש את מקומה של המשטרה בחברה, בעקבות פרסום סרטון ההריגה של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר. זה לא נאמר לגנותה של "מנאייכ" - דרמת המשטרה החדשה, שפרק הבכורה שלה שודר אתמול - אלא בקטע מוזר דווקא לזכותה. קל ומעניין יותר לגשת לסדרה שעוסקת באחד הנושאים החמים של הרגע, גם כשמדובר בסדרה מתוסרטת הכוללת שקופית הבהרה בה מתעקשים יוצרי "מנאייכ" כי כל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט.
"מנאייכ" היא סיפור חקירתו האחרונה של איזי בכר (שלום אסייג בתפקיד מאופק ומרשים שעושה חשק ללהק אותו לעוד אלף תפקידים דרמטיים), שוטר מח"ש שמגלה שחברו הטוב והוותיק ברק (עמוס תמם) מנהל ארגון פשע זעיר בתוך שורות המשטרה. איזי הרי יודע כמה קשה לשוטרים לחקור שוטרים אחרים, ויש לו גם סימוכין לכך הודות לרעייתו, אתי (אורנה פיטוסי), שופטת בבית הדין לענייני משמעת במשטרה. וכדי לסבך הכל עוד יותר, מי שממונה על חקירתו של ברק היא רונית (מיה דגן), סגנית ראש מח"ש ומי שלפחות על פני השטח נוטרת איזו טינה לאיזי בעקבות מקרה מהעבר.
בגדול, כל מה שיכול להשתבש בחקירה שבלב "מנאייכ" משתבש - קצינים בכירים במשטרה מזלזלים בה, הקולגות של ברק מסרבים לשתף פעולה עם איזי ורונית, וחלקם אף מתנגדים להם ומחבלים בגלוי במאמציהם. גם אלירן (עופר חיון), שוטר שסרח ומנסה להציל את עצמו באמצעות שיתוף פעולה עם מח"ש, מתגלה כשותף רעוע ביותר לחקירה, ורק ומסכסך עוד יותר את צוות החוקרים. אליהם נוספת גם טל (לירז חממי), שוטרת עם פה גדול ואפס צ'יל, שמצוותת למח"ש בניגוד מוחלט לרצונה אך מחליטה דווקא לראות את חצי הכוס המלאה תמידית בקפה שחור, והופכת אט-אט לשותפה של איזי ולחניכה שלו.
שימו לב לכל בעלי התפקידים שנמנו פה: חוקרים שונים, קצינים, מפקחים, שופטים. הדבר האחד שאין ב"מנאייכ", ושלא נראה שמעניין אותה במיוחד הוא אזרחים. "מנאייכ" היא סדרת דרמה בועתית, שמתרחשת בסביבה אטומה ובלתי חדירה בה קולגות הם גם חברי נפש, מושאי האהבה ובני המשפחה. ולמרות שהסדרה משרטטת באופן מובהק את הגבולות בין השוטרים הטובים והשוטרים הרעים, הצפייה בה נותרת קדחתנית ומלחיצה כי אין לדעת מי יכול להתהפך על מי בכל רגע. ברור לי שהמילה "קדחתני" לא נשמעת מחמיאה במיוחד, אבל מי שאוהב סדרות מתח או סתם סדרות בינג'יוֹת עם עלילה מהודקת - יהנה מ"מנאייכ" מאוד.
"מנאייכ" לא פוסחת כמעט על שום קלישאה שמאפיינת סדרות משטרה - שוטר שחוק שיוצא לקייס אחד אחרון; שוטר טוב לב שמבין עד כמה עמוקה השחיתות סביבו; שוטרת צעירה שלומדת את כללי המשחק משוטרים ותיקים יותר - אבל מעבדת אותן ומטפלת בהן בצורה מאוד משכנעת. התוצאה היא סדרה מהנה מאוד לצפייה שכמעט לא מפילה את הכדור המטפורי, ולא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים שלה. הסצנות בה, בין אם הן מותחות, קומיות או דרמטיות, ערוכות בסבלנות אך לא בעצלנות, ונקודות המפנה העלילתיות שלה מגיעות בקצב מספק שהופך אותה, כאמור, לצפיית בינג' משובחת, אבל כזו שלא תיפּגע בשום צורה (ואולי אפילו תרוויח כמה גרמים של הנאה) אם תתמסרו לקצב השידור של כאן ותעקבו אחרי "מנאייכ" בשידור השבועי.
מעלה נוספת של "מנאייכ" היא תסריט שכולו טינופת. שוב, בקטע טוב. הדמויות ב"מנאייכ", בדגש על דמויותיהן של רונית וטל, לא פראייריות ולא טיפשות, ואין להן בעיה להתעמת ולהתווכח אחת עם השנייה ועם כל העולם. בשלושת הפרקים הראשונים יש משהו כמו עשר סצנות שניתן לתמצת ל-"אדם נכנס לחדר ומעליב את כל הנוכחים בו", וזה תענוג. העלבונות של רונית חסרי סבלנות וציוריים, וההתחכמויות של טל נוקבות ומהירות. אגב, לירז חממי, זו פנייה אישית אלייך: קחי את כל הסצנות שלך מהסדרה ושלחי אותן בבקשה לכל המלהקים בארץ, שייראו את ההופעה המורכבת והסוחפת הזו. תעודות הוקרה נוספות בתחום המשחק יחולקו גם לעופר חיון החינני ולמיה דגן, שלא התעצבנה ככה על המסך מאז ימי מיקי אפלבוים ב"השיר שלנו". תעודות "אנחנו יודעים שאתם יכולים לעשות הרבה יותר" יוענקו לעמוס תמם ואורנה פיטוסי שנתקעו עם שתי דמויות מסקרנות אך לא מפותחות.
אם "טהרן" רמזה לכך, "מנאייכ" מוכיחה סופית שכאן 11 עובר כרגע רנסאנס משגע בתחום הדרמה. וכמו ב"טהרן", גם במקרה של "מנאייכ" ברור שמחלקת הדרמה של התאגיד מעדיפה את הסדרות שלה עשויות היטב, יעילות ומאוד מעניינות. הפלצנים, ואני בהם כמובן, יגידו שלא מדובר ביצירות מופת ששינו את הנוף הטלוויזיוני ועוד כל מיני דברים שמבקרים אוהבים לומר, אבל זו לא תכלית הכל. כי בסופו של יום, מה אנחנו באמת רוצים? לא לשנות את הנוף הטלוויזיוני אלא ליהנות בלי רגשות אשם. אנחנו רוצים סדרה מכובדת ומכבדת שכיף לראות, ו"מנאייכ" מסמנת וי גדול על כל הדרישות האלה.