מחידוש מרענן שמפציע ב-VOD שלנו אחת לכמה זמן, סיפורי הפשע-האמיתי נהיו לז'אנר מוכר, ידוע ודי לעוס. אחרי שהיו נחלתם של סרטי טלוויזיה טראשיים של שנות התשעים, סיפורי רצח עסיסיים ואמיתיים החלו לככב בעשור וקצת האחרונים בפודקאסטים וסדרות דוקומנטריות ועלילתיות. רק החודש יצאו שלוש סדרות שונות שמבוססות על מקרי רצח אמיתיים: "המדרגות", "סודות בחצר האחורית" והסדרה שבה נעסוק היום - "קנדי" ("Candy"), שמספרת את סיפורה של קנדי מונטגומרי, שרצחה את חברתה בטי עם 41 מכות גרזן. למעשה, סיפורי רצח נהיו כל כך אופנתיים שהמקרה שבמרכז "קנדי" עתיד להפוך לעוד מיני-סדרה אמריקאית שאמורה לצאת ב-HBO בהמשך השנה. וזאת כנראה הבעיה העיקרית של "קנדי": ראינו סדרות כמוה ממש לא מזמן, ואוטוטו נראה עוד סדרות שמספרות את אותו הסיפור. זאת לא סדרה מיוחדת, וזה לא נורא, אבל גם לא מעניין במיוחד.

הפרק הראשון של הסדרה, מבית שירות הסטרימינג האמריקאי הולו (שיגיע בחודש הבא לישראל כחלק מדיסני+), נותן תחושה שדווקא הולכת להיות כאן איזושהי הגנבה. מי שלא מכיר את סיפור המעשה לפני הצפייה בסדרה אולי אפילו יהיה מופתע לטובה מהדרך שבה הוא נפרש בפנינו: קנדי היא עקרת בית מטקסס עם תלתלי ברזל, שני ילדים ולו"ז צפוף של בישול, פעילויות העשרה בכנסייה השכונתית ובייביסיטינג על הילדה של חברתה, בטי. אנחנו עוקבים אחרי היום העמוס שלה בפירוט כמעט משעמם, עד שהיא באה לבקר את בטי - ואז אנחנו לא רואים כלום. משם, אנחנו ממשיכים ללוות את קנדי, שלשגרת יומה התווספה מקלחת וכביסה חיונית במיוחד, אבל משהו נראה בה מספיק חשוד כדי שנבין מה קורה גם בלי לבדוק בוויקיפדיה מה הלך שם. כשהפרק הראשון נחתם בחשיפת גורלה המחריד של בטי, אפשר לעשות 1+1 ולהבין איך מצאה את מותה. המשך הסדרה תעסוק בשאלה הרבה יותר חמקמקה - למה?

התשובה, בכנות, לא שווה עוד ארבעה פרקים שלמים בני שעה. סיפורה של קנדי מעניין מספיק בשביל שיטוט קצר ומהנה בוויקיפדיה, אבל הסדרה לא מנסה לומר באמצעותו משהו מעניין, ולא מצליחה להפוך אותו לצפייה הכרחית במיוחד. הבעיה העיקרית היא שיוצרי הסדרה, רובין ויית' וניק אנטוסקה, לא הצליחו להבדיל מספיק טוב בין מתח לשעמום. לראות יום בחייה של רוצחת אכזרית בידיעה שהידיים שבהן היא מגישה אוכל לידיה מגואלות בדם של חברתה הטובה? זה מותח. לראות פרק שלם על בן האומנה שבטי הנרצחת אימצה שנה לפני מותה המדמם? זה משעמם.

רוב המשקל מונח על כתפיהן של ג'סיקה ביל שמגלמת את קנדי (וידועה בשנים האחרונות בעיקר כאשתו של ג'סטין טימברלייק) ושל מלאני לינסקי (אשתו של דיקפריו ב"אל תסתכלו למעלה" ושונה מ"הצהובות"), שמגלמת את בטי. הייתי רוצה להריע לביל על תפקיד מורכב ומנקר עיניים כאישה שהדיכוי הבורגני שחיה בו ייאש אותה מספיק כדי להפוך לרוצחת; באותה מידה הייתי שמח לומר שהיא גילמה מפלצת אנושית ומפחידה אך מעוררת הזדהות. למרבה הצער, זה פשוט לא קרה - ביל מספקת הופעה סבירה ביותר בתפקיד שהיה יכול להיות מתנה יקרה מפז לשחקנית שמתאימה לו יותר ממנה (ואכן, במקור מי שלוהקה לתפקיד הייתה אליזבת מוס). המבטא הדרומי שלה מצטלצל יפה באוזן והיא בפירוש מבינה את המשימה, אבל היא לא עושה איתה משהו שווה במיוחד. 

מלאני לינסקי, "קנדי" (צילום: Tina Rowden/Hulu)
באה לעשות את העבודה. מלאני לינסקי ב"קנדי" | צילום: Tina Rowden/Hulu

לעומתה, מלאני לינסקי עושה עבודה טובה יותר בתפקיד כפוי טובה של אישה לא נעימה. בטי אינה חביבה, חמודה, מצחיקה או כיפית (ולא, זאת לא סיבה טובה מספיק, קנדי, תורידי את הגרזן!), ולינסקי מצליחה לגרום לצופה להבין אותה. את הכאב של אישה שלכודה בנישואין לגבר שלא אוהב אותה, שכורעת תחת נטל האימהות בקהילה שמלאה בנשים רכלניות שפשוט לא מתות עליה. לינסקי היא שחקנית אופי שלא זוכה להכרה שמגיעה לה, ואפשר להבין למה: היא לא מנסה להרהיב, לא מתחננת בפני אקדמיות כלשהן שיפזרו עליה פרסי אמי. היא פשוט באה לעשות את העבודה.

שאר הקאסט שמסביב ביל ולינסקי לא מרשים במיוחד, וגם לא מנסה להרשים. בכלל, נראה ש"קנדי" היא פחות סדרה דרמטית ויותר אילוסטרציה למקרה שקרה באמת. אין כאן ניסיון מהותי להיכנס לתודעה של קנדי, וכשהניסיון הזה נעשה, תוצאותיו לא מעניינות במיוחד. 

סיפורי רצח אמיתיים צצים בכל ערוץ אפשרי לאחרונה. לא קשה להבין למה: לעיתים קרובות יש בהם מספיק סקס ואלימות כדי לרתק את הצופה לכמה שעות טובות. אין הרבה סקס ב"קנדי" (וזה בסדר גמור), ויש מספיק אלימות בפרק האחרון כדי לרצות את אלה שחיפשו אותה. מי שבאמת סקרן להבין מה קרה בין קנדי לבטי יכול להסתפק בפרק הראשון והמוצלח, ובפרק האחרון והמדמם. כל מה שבאמצע לא חיוני במיוחד. זה לא אסון, אבל כולנו יכולים לחיות חיים שלמים גם בלי לראות את "קנדי". סדרות פשע אמיתי כבר לא נהיו בהכרח משעממות, אבל נראה לי שהגיע הזמן שנצפה מהיוצרים שלהן שיכתבו, יביימו וילהקו אותן בקצת יותר תנופה מפרק של "חוק וסדר" מתחילת המאה.