כש"פליבאג" עשתה את המעבר מהטלוויזיה הבריטית לאמריקאית, היא זיכתה את פיבי וולר-ברידג', שיצרה אותה על בסיס הצגת היחיד שלה, לכוכבת מיידית, והעיתונות האמריקאית כבר הספיקה להדביק לה את התואר הלא מאוד מדויק "לינה דנהאם הבריטית". אמנם מי שמעמיק בכתיבה של שתי הנשים האלה ימצא בעיקר הבדלים, אבל הן שתיהן נשים צעירות וחכמות שיצרו סדרות מבריקות למרות הניסיון המועט שלהן, ואל שתיהן נשואות העיניים לראות מה הן עוד ישלפו מהכובע.
בעוד דנהאם הספיקה קצת לאכזב מעט עם "בנות" ועם ההתנהלות שלה בעולם שמחוץ למסך (כשהאשימה שחקנית בסדרה שהתלוננה נגד הטרדה מינית בתלונת שווא), לוולר-ברידג׳ לא הייתה הזדמנות כזו, עם עונה אחת קצרה, מדויקת וסוחפת של "פליבאג" (ועוד קומדיה פחות מוכרת וקצת פחות מהנה, אם כי מוצלחת, בשם "קראשינג", שאותה, על ששת פרקיה הקצרים, אתם יכולים לתפוס בנטפליקס). לכן, "להרוג את איב", הסדרה החדשה שלה שעולה היום בפרק כפול (22:00 ב-HOT HBO וב-HOT VOD), היא אירוע מרגש ממש עבור כל מי שבלעו את ששת הפרקים של "פליבאג" בתדהמה מוחלטת.
"להרוג את איב", שמבוססת על סדרת רומנים, לוקחת קונספט די מוכר בעולם התרבות הפופולרית - הבלש שדולק אחר פושע - אבל ממקמת אותו בארנה הנשית. היא מגיעה בזמן מושלם, שכן כבר לא כל כך מוזר לראות נשים בתפקידים מהסוג הזה על המסך, ועם שטף הסדרות הנשיות, "להרוג את איב" לא צריכה להיות מתויגת כסדרה נשית, אלא פשוט כקומדיית פשע. אבל יש לה היבט אחד נשי ניכר, והוא המיזאנדריה הקלה שהסדרה נגועה בה. הסוכנת איב, בגילומה (הדי משמים עד כה, יש לומר) של סנדרה או (כן, כריסטינה יאנג מ"האנטומיה של גרי"), נשואה לגבר שמשעמם אותה. הרוצחת שהיא מנסה לתפוס, וילאנלה (ג'ודי קומר), משתמשת בגברים ככלי, אדישה לחלוטין למוות של החבר החדש שלה, ובסצנה אחת מענגת במיוחד מתעוררת במיטה הפריזאית שלה כששני גברים רותחים ישנים משני צדדיה. אמנם מדובר באיזון לאחר עשורים של שנאת נשים על המסך, ובכל זאת האידאל הוא להראות נשים וגברים כשווים. מכיוון שהנשים ב"להרוג את איב" באמת נהדרות, אפשר לסלוח לה על כך.
למרות הנושא האפל, "להרוג את איב" רחוקה מלהיות אפלה. ההומור השחור של וולר-ברידג' עובד פה מצוין, אבל מי ש"פליבאג" דיכדכה אותו או אותה, ישמחו לגלות שכאן אפילו הרצח קליל ומשעשע. אבל התענוג האמיתי של הסדרה היא קומר. מי שעקב אחר הקריירה שלה, בוודאי ישים לב לשינוי העצום שעברה השחקנית בת ה-25 מאז ששיחקה בסדרות כמו "יומן השומן" ועד עכשיו. כאן היא במיטבה ומצליחה להפוך את וילנאלה הרצחנית והפסיכופתית לדמות קומית כיפית ממש, בוודאי לא מעט בעזרת חוש ההומור המושלם של וולר-ברידג'. אם זה מה שנוצר מהשילוב בין השתיים, היא יכולה כבר ללהק אותה לסדרה הבאה.
שני הפרקים הראשונים של "להרוג את איב" מכילים בעיקר המון הבטחות. קל מאוד להיכנס אליה, קל לחבב את כל הדמויות ומדובר בצפייה שלא דורשת הרבה מאמץ. אין ספק שהיא תענוג, אבל נותר עוד לראות אם היא תתפתח למשהו שמשתווה לרמת הגאונות שגילתה וולר-ברידג' ב"פליבאג". למרות השמחה מחזרתה על המסך, קשה שלא לרצות לראות יצירה מקורית פרי עטה ומוחה המרהיב, ולא עיבוד של יצירה קיימת. אולי זה יקרה בסיבוב הבא.