יום אחד בקיץ של 2003 נכנס בריאן וולס, שליח פיצה בן 46 מאירי, פנסילבניה, לסניף בנק מקומי. הוא לבש חולצה לבנה שעליה כתוב בכתב יד "Guess" (נחשו) ומתחתיה בליטה גדולה ומשונה שצמודה לצוואר שלו. הוא החזיק מקל הליכה והושיט פתק לאחת מעובדות הבנק, עם הוראות שהבהירו שמדובר בשוד.
משטרה הוזעקה למקום, וולס נעצר במגרש חניה סמוך וסיפר לשוטרים שהוא לא השודד אלא קורבן תמים, שהוא בסך הכל הביא משלוח של פיצה למגדל רדיו נטוש באזור, שם חבורה של גברים שחורים הושיטו לו מכתב שוד מפורט, הרכיבו על צווארו קולר מתוחכם עם פצצה ושלחו אותו לשדוד את הבנק. להמשיך את הסיפור בנקודה הזו כבר יספיילר לכם את הפרק הראשון של "גאון מרושע" (Evil Genius), אבל בואו נגיד שאחת התעלומות שנבחנות לאורך ארבעת פרקיה היא האם בריאן וולס, שנקרא לימים שודד הפיצה, היה שותף לפשע או קורבן.
התגעגעתם לשילה מ"ארץ פראית מאוד"? כנראה שתשמחו להכיר את מרג'ורי דיהל-ארמסטרונג, החוליה הנשית בסיפור הפתלתל של הפשע שעומד במרכז הדוקו-פשע החדש והמדובר של נטפליקס. היא יושבת בכלא, לאחר שהורשעה ברצח של בן זוג לא פעם אלא פעמיים, ואחרי שנים בהן אושפזה ושוחררה ממחלקות לחולי נפש. היא מתוארת על ידי כל מי שהכיר אותה בצעירותה כאישה יפהפייה, חכמה וכישרונית, ועל ידי מי שהכיר אותה בשנים מאוחרות יותר - כאינטיליגנטית מאוד ומניפולטיבית, כזו שיכולה לגרום לכל גבר מסביבה לעשות מה שתבקש ממנו.
הקשר של דיהל-ארמסטרונג לשוד הפיצה נראה רופף בתחילה, אבל כולם מסביבה בטוחים שהיא אחראית לו, כולל המשטרה ואחד מבמאי הסרט, שפוצח איתה בקשר של מכתבים וטלפונים שיימשך מעל עשור ויוביל אותו לאט לאט, פיסה אחר פיסה, לגלות יותר ממה שהמשטרה הצליחה.
"גאון מרושע" היא לא סדרת הטרו-קריים הסוחפת ביותר שתראו, אבל היא ללא ספק אחת המהודקת שביניהן, ופוסחת על לא מעט טעויות שעשו קודמות לה בז'אנר - היא לא ארוכה ומייגעת כמו "ארץ פראית מאוד" (שהגיעה מאותה חברת הפקה של האחים דופלס) או מציגה תיאוריות קונספירציה מניפולטיביות כמו "צל של אמת". "גאון מרושע" פורסת את הסיפור כפי שהוא נגלה למשטרה וליוצרי הסרט, ודובקת בעובדות. הטוויסטים, וכמובן שיש כאלה, מתגלים לנו באותו הזמן שהתגלו להם, ובכך "גאון מרושע" מצליחה לשמור על מתח תמידי אבל גם על אותנטיות שקשה למצוא ביצירות דוקומנטריות, למרבה האירוניה.
מה שהופך אותה למעניינת הוא שני דברים מרכזיים - דמותה של דיהל-ארמסטרונג והעובדה שמדובר בפשע שטובי המוחות לא הצליחו לפענח במשך שנים רבות. החוקרים שעבדו על המקרה ומתראיינים לסדרה המומים בעצמם - הם נתקלים בדרך בכל כך הרבה רמזים ועקבות שמובילים לכל מקום ובעצם לשום מקום. חבורת האנשים שמעורבת הייתה בפשע שומרת על קשר שתיקה, וגם כשהם מתוודים על רמת מעורבותם, לא ניתן לשים את האצבע על מי המוח שמאחורי הפשע.
מי שנהנה מתשובות ברורות ועובדות מוצקות ימצא את "גאון מרושע" מתסכלת, כי מה שעומד במרכזה הוא לא רק הפשע הביזארי של שוד הבנק, אלא בליל חצאי העובדות שהגיע אחריו ושלל העדויות הסותרות מהמעורבים עצמם, שמצליחים להטיל את האחריות מהאחד לשני, גם כשחלקם כבר לא בין החיים, והשאירו את הרשויות עם הבנה ברור של מי אשם, אבל חוסר בראיות מספקות על מנת להוכיח את האשמה הזאת. "גאון מרושע" מצמצמת את מערכת היחסים של פושעים מול מערכת המשפט למה שהיא באמת - תהליך שמוגבל על ידי המוח והיכולות האנושיות, וכך גם תהליך חשיפת האמת. רוב סדרות הדוקו-פשע פונות לאמצעים קולנועיים מניפוליטיביים די מרגיזים כדי להטיל ספק באמת ולגרום לצופים לחשוב שהיא כלל לא קיימת - רק מה שאנחנו מאמינים שהיא האמת, והאמונה הזאת כל כך שברירית שהיא יכולה להשתנות מפרק לפרק. "גאון מרושע" לא זקוקה לכל אלה, כי הבסיס שלה הוא כבר שברירי, מעורער ומתבסס רק על מילים של אנשים ומעט מאוד הוכחות בשטח. בואו נגיד שאם אתם מתכננים את הפשע המושלם, יכול להיות שהיא תתן לכם כמה רעיונות לגבי זה.