גבר שמבזבז את כל תקציב האוכל שהוא מקבל מהעבודה על חולצות עם הדפסים מיוחדים, ועוד מחנות בה הלקוחות יכולים להגיע לקופה רק באמצעות אלימות; בחור שאוכל לפרטנר שלו את כל המנה שהזמין במסעדה, ואז נכנס להיסטריה שמישהו יגלה על זה; פרטנר למשרד שמציל את אחת הקולגות שלו ברגע מביך (כתם של שתן על המכנסיים), אבל אז לא מניח לו עד שיתרום לאתר שהוא הסתייע בו, הרבה מעבר לגבולות הלגיטימיים של התנהגות. לכל הרעיונות הביזאריים האלה יש שני דברים במשותף: אף תוכנית שפויה לא הייתה מביאה אותם למסך - ומי שבכל זאת מצליח להעביר אותם הוא טים רובינסון.
טים רובינסון הוא קומיקאי אמריקאי שנמצא עמוק בתוך הנישה. משנותיו הקצרות והמוזרות ב"סאטרדיי נייט לייב" עד ל"דטרויטרס" ביצירתו ובכיכובו, הקהל שלו תמיד היה רחוק מהמיינסטרים, ואין לו שום כוונה לשנות את זה. על פניו, לא הבחור לחתום איתו על חוזה בנטפליקס. רק שהרבה כסף מביא איתו גם הרבה מרווח לטעויות, ובענקית הסטרימינג החליטו לתת לו צ'אנס בשם "די, שיגעת" (או "I Think You Should Leave"), תוכנית מערכונים למרחקים קצרים שחזרה בשבוע שעבר לעונתה השנייה. העובדה שרובינסון הוזמן לעוד סיבוב ממש לא אומרת שהוא הביא איתו הצלחה מסחרית, אבל אין ספק שבחוגים הרלוונטיים הוא כבר הצליח להטביע חותם.
אם נמשיך לרגע עם הדימוי הכספי, רובינסון הוא קצת כמו הנער המתבגר שההורים העשירים שלו מממנים לו כל גחמה - גם אם זה אומר לקנות מיטה בצורת פרארי שהוא ישנא חודשיים אחר כך. לא צריך להיות נוכח בחדר הכותבים של "די, שיגעת" בשביל להבין שכל יוזמה שנזרקת לאוויר מגיעה בסופו של דבר למסך, והתוצאה היא אחת ההפתעות הכי חתרניות שמסתתרות בספריה של נטפליקס. אין בה מערכונים מפותלים, פאנץ' אחד וזהו, כשבמקסימום מערכון אחד מתכתב לרגע עם השני.
הניסוי הטלוויזיוני של רובינסון, לפחות בחלקו המצולם, הוא מופע של אדם אחד: רובינסון עצמו. אפשר למצוא בתוכנית כמה כוכבים אורחים - סם ריצ'רדסון מ"ויפ" (שותף של רובינסון עוד מימי "דטרויטרס"), בוב אודנקירק ("סמוך על סול") ובעיקר פטי הריסון (קומיקאית צעירה וכובשת שהופיעה לאחרונה גם ב"זיווה" ו"תולדות הקללות". שימו עליה עין) - אבל אין כמעט מערכונים שלא סובבים סביב דמותו של רובינסון. דמות שבעצמה נשארת די דומה, למרות השינוי בנסיבות. בחור לבן שלא באמת קיים במציאות, תמיד רועש מדי, אינטנסיבי מדי, ושמוק אחד גדול.
לא ברור איך "די, שיגעת" אושרה לשידור - ועל אף שלל מערכונים שמפספסים את המטרה, מדובר בלא פחות מנס גלוי. למרות הפער הברור בין ההצלחה (והיכולות) של השניים, משהו ברובינסון מזכיר קצת את טינה פיי, לפחות את הגרסה הצעירה שלה. גם אצלו הבדיחות מגיעות בקצב מסחרר, גם אצלו התוכן המהנה לא תמיד מעורר מחשבה, וגם אצלו יש אובססיה לא מוסברת לתוכניות טלוויזיה מזויפות. כמו "ארונות קבורה כושלים", למשל, שבוטלה בגלל שהראו בה יותר מ-400 גופות עירומות שנופלות מהארון. העובדה של"די, שיגעת" יש עונות באורך מיקרוסקופי (שישה פרקים בעונה, 15 דקות לפרק) הופכות אותה לתוכנית שאפשר לגמוע תוך נסיעת אוטובוס פקוקה אחת, ובכל מקרה מי שלא יתחבר לחומר יבין זאת מההתחלה. אבל בגלל המחויבות הקטנה יחסית, ובגלל שקל מאוד לפספס אותה, כדאי שכל מנויי נטפליקס ההרפתקניים יגלו מה יש לה להציע.