בין עוד דוקו-פשע שאיש לא טרח לצפות בו, זיכויו של רומן זדורוב והפיכתו של ג’פרי דאהמר לסמל מין - די ברור שז'אנר הפשע האמיתי נמצא בימיו האחרונים. וכמו אצל כל רעידת אדמה תרבותית, גם לזו היו רעשי משנה: הסדרות "חוליגן אמריקאי", "רק רוצחים בבניין" ואחרות מצאו דרכים מקוריות להגחיך את התופעה ואת מיליוני העוקבים שלה, ואפילו לטרנד הפרודי הזה לא נשאר עוד הרבה זמן. אבל רגע לפני שמקפלים, נכנסה לתוך הקלחת הזאת סאטירה אבסורדית נוספת, כזו שמצליחה להפתיע למרות שרוב הסיכויים לרעתה.
בקומדיה "מבוסס על סיפור אמיתי" ("Based on a True Story"), ששמונת פרקיה עלו השבוע ב-yes וב-HOT אחרי בכורה בשירות הסטרימינג פיקוק, גם הפרודיה זוכה לסוג של פרודיה. אווה (קיילי קווקו מ"המפץ הגדול" ו"הדיילת", שמזכירה מאוד את מה שקורה כאן) וניית'ן (כריס מסינה מ"חפצים חדים") הם בני זוג שמצפים לילד ראשון, ובינתיים מתמודדים עם בעיות בצנרת. האינסטלטור מאט (טום בייטמן, "רצח באוריינט אקספרס") מתחיל לפתח איתם ידידות קרובה - אבל האובססיה של אווה לפשע אמיתי על כל פודקאסטיו מתגלה כתחביב מציל חיים: מתברר שמאט הוא רוצח סדרתי שמטלטל את לוס אנג'לס ולא עומד לעצור, ועכשיו הוא מסתתר להם מתחת לכיור. למרות שאנשים רגילים היו מתקשרים למשטרה, אווה וניית'ן לא ממש בעניין.
המצוקה הכלכלית של בני הזוג מובילה אותם לבצע עסקה עם השטן, תרתי משמע: הם יוציאו לדרך את "מבוסס על סיפור אמיתי", פודקאסט שבו הרוצח הסדרתי יחשוף בחשאי את כל סודותיו. הוא, בתמורה, יפסיק לרצוח. לא אותם ולא את אף אחד. הם יעשו הכל כדי שאף אחד לא יגלה מי מסתתר מאחורי ההסכת, ובמקביל יעשו הכל כדי למנף אותו כמה שיותר. כי כפי שמאט, מעין הכלאה בין ג'ו גולדברג לקמרון מ"הלוטוס הלבן", מסביר - למאזינים לא אכפת מהשוטרים או ממשפחת הקורבן, אלא רק מהמוח המעוות שאחראי על כל האירוע הזה.
ההחלטה של אווה וניית'ן, שמזכירה קצת את סימני השאלה שהקיפו את HBO בימים סביב יציאת "הג'ינקס" ומעצרו של רוברט דרסט, פותחת רצף אירועים מסחרר, מפתיע ובעיקר מהנה. אין בה הרבה סימני שאלה או איזושהי תעלומה גדולה, כי זהות הרוצח ברורה כבר מהפרק הראשון, וככל שהיא מתקדמת היא בוחרת להראות איך האכזריות של מאט מטפטפת גם לבני הזוג מהשכונה. ההתקדמות הזאת נעשית בקצב מהיר ובלי לרוץ, ועם איזון נכון בין טיפשיות לבין היגיון כלשהו.
עם הנחת עבודה די מוגזמת - קשה להעלות על הדעת מציאות שבה עדיף לצאת להרפתקה עסקית עם רוצח במקום להסגיר אותו למשטרה - "מבוסס על סיפור אמיתי" דוגלת באבסורד והגזמה. יש בה ביקורת מקורית ומצחיקה על תעשיית בידור הרצח, ותרבות הפופ בכלל, והיא גם נוגעת לא מעט בזוגיות ובדברים שאנשים מוכנים לעשות בשביל לשמור עליה. לרגעים, קומדיית המתח שיצר קרייג רוזנברג (שעבד ב"הבנים") מרשה לעצמה להיות הרבה יותר נועזת ושוברת מוסכמות ממה שמצופה ממנה, אבל היא לא תמיד מממשת את ההבטחה. לאורך הפרקים יש כמות לא סבירה של סצינות "איזה טוויסט משוגע, אה סליחה זה חלום" מופרעות ומדממות, והן פשוט נגמרות בעוד צעד אחורה. למרות הקולנועיות הצבעונית שמרימה את הסדרה, אין בזה שום טעם. ועדיין, אם כבר נגזר עלינו עוד יצירה על רוצח, אז לפחות שהיא תהיה ככה.