כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני חלקיו של הסרט התיעודי
איפה: yes דוקו
החלטת tvbee: חובת צפייה

נתחיל מהסוף: האם מייקל ג'קסון עשה את זה? זאת, לכאורה, אמורה להיות השאלה שעומדת במרכז הסרט התיעודי לעזוב את נוורלנד, שטלטל את העולם עם עדויות על ההתעללות המינית של כוכב הפופ בילדים קטנים. אבל למרות הציפיות והדיווחים, הסרט לא עוסק בשאלה הזאת כלל וכלל, אלא מתייחס אליה כאל הנחת יסוד ברורה מאליה. לעזוב את נוורלנד לא מבזבז זמן ואנרגיה להוכיח לנו את מה שאנחנו כבר יודעים. זה קרה, אין בכלל שאלה.

לא צריך לצפות בארבע שעות של עדויות מפורטות, מספיק לגלגל רגע בראש את סיפור הבסיס המוכר - גבר מבוגר שישן באותה מיטה עם שרשרת מתחלפת של ילדים קטנים. ההגנה "הוא היה כמו ילד קטן בעצמו" לא מנקה אותו מהחשדות. להיפך, אחוז ניכר מהפדופילים מציגים התנהגויות ילדותיות באופן קיצוני, במיוחד ביחסיהם עם ילדים. התער של אוקהאם ממש צורח בסיפור הזה; צריך לקבל כל כך הרבה תירוצים סבוכים ולא סבירים כשהפתרון הפשוט ביותר ניצב לנו מול העיניים. במקום להתעסק בהוכחות, לעזוב את נוורלנד עוסק בשאלות שנותרו עד כה באפלה יחסית: מה בדיוק קרה שם, ואיך בדיוק זה קרה. 

לעזוב את נוורלנד לא מספר את סיפורו של מייקל ג'קסון. בשביל זה תצטרכו לצלול בגוגל או לחכות לביוגרפיה מקיפה ואמינה שאולי תצא בעתיד. הבחירה של הסרט חדה וברורה, הוא מתמקד באופן בלעדי בסיפורם של שני חברים-ילדים של ג'קסון, וייד רובסון וג'ימי סייפצ'אק, מהבחירה הראשונה שהובילה את דרכם להצטלב עם כוכב הפופ ועד היום. הסרט מורכב ברובו המוחלט מעדויות ארוכות ומפורטות של וייד וג'ימי, בשילוב עם עדויות של אמהותיהם ומעט בני משפחה, וקטעי ארכיון מאותן שנים - בעיקר מכלי התקשורת. שני קורבנות של ג'קסון מספרים את כל סיפור מערכת היחסים המינית, החברית והמקצועית, בלי להחסיר דבר, בלי לדלג על אף פרט, קטן או גדול, שגרתי או מחריד.

וייד וג'ימי היו שני ילדי פלא שג'קסון הכניס תחת כנפיו בשנות השמונים המאוחרות, שניהם הגנו עליו לאורך השנים, הכחישו את השמועות ואף העידו בבית המשפט. רק כמה שנים אחרי מותו הם חשפו את המעשים והגישו תביעה נגד יורשיו, שנדחתה כי הוגשה יותר משנה לאחר המוות. הסרט מחולק לשני חלקים בני שעתיים, בראשון מגוללים בפירוט את מערכת היחסים עם ג'קסון, ובשני את כל מה שקרה לאחר מכן, ההשלכות וההתפתחויות המשפטיות. מנקודת המבט של שני העדים במרכז הסרט, החלק הראשון הוא על מה שקרה, והחלק השני הוא על הסוד. השאלות שכל חלק שואל הן שונות, וכך גם התובנות שעולות ממנו. 

לעזוב את נוורלנד (צילום: Stephanie Safechuck archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו)
ילדים כוכבים שהתיידדו באמתלה מקצועית - ג'קסון וסייפצ'אק | צילום: Stephanie Safechuck archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו

איך הם נתנו לזה לקרות?

זאת השאלה שמטרידה כל מי שעבר את שלב ההכחשות. איך הורים נורמליים לכאורה נותנים לילדים שלהם לישון עם גבר מבוגר במשך שנים, מה הם בדיוק חשבו שהולך שם מאחורי הדלת הסגורה של חדר השינה. מעבר לעדויות המפורטות על ההתעללות המינית שכבר עשו דרכן לכותרות העיתונים - מפישוקי הישבן, המין האוראלי ההדדי ועד צביטת הפטמות - הפרק מספר בפירוט על מערכת היחסים העמוקה שג'קסון יצר עם המשפחות, בדגש על הילד והאם. מהצד של הילדים אנחנו מקבלים הצצה ישירה למנגנון הפעולה של טורף מיני: פיתוח הקשר הרגשי, שיחות הטלפון הארוכות, קשירה שלהם אליו וניתוק מהעולם, פיתוח תלות ונאמנות, הפיתוי, האהבה ומה שקורה בחדרי חדרים.

הסרט מטפל בעדויות בישירות וביובש, הולכים איתם צעד צעד, בלי לטשטש את ההתעללות המינית, ובלי להזניח את כל מה שסביב. האהבה של ג'קסון לילדים, התמיכה המקצועית, וגם האהבה של הילדים אליו והחוויות הטובות שחוו עמו. אפשר לראות את כל הקשר הרגשי והכלכלי רק כמנגנון פיתוי, המכונה שאפשרה את ההתעללות, אבל כמו שהילדים מעידים, הקשר הרגשי היה אמיתי ומשמעותי. הם באמת אהבו אותו, זאת לא הייתה רק מניפולציה, והם עדיין אוהבים אותו עד עצם היום הזה, עד כמה שקשה להבין ולהכיל את הרגש המורכב. הם לא פחדו מג'קסון, ולא סבלו באופן מודע מהיחסים המיניים. 

ג'ימי מתאר את ההתעללות המינית כ"מעשים לא בריאים", זאת הנקודה בה הוא יישב את הסתירה. הוא נהנה ממערכת היחסים, זאת הייתה אהבה אמיתית בין ילד לגבר מבוגר, גם אם היא נוצרה במכבש לחצים מניפולטיבי, גם אם היא הרסה לו את החיים. הם לא בכו ולא התלוננו, רוב חייהם הם פחדו להיתפס, שהמשטרה והעולם יגלו שהותקפו, יותר משפחדו מהתוקף. הם מרגישים אשמה עכשיו על כך שהם חושפים את המעשים, אשמה שמשתווה רק לזאת שהם חשים על כך שלא דיברו קודם לכן ומנעו את המשך ההתעללות, ואפילו הגנו על ג'קסון מול קורבנות אחרים.

אנשים יוצאים מזועזעים מהחלק הראשון של הסרט לא רק בגלל התיאורים המיניים, אלא בגלל ההיכרות האינטימית עם מערכת יחסים שנוצרת בין פדופיל לילד. ההתקרבות האיטית, חיזוק הביטחון של האם ויצירת תלות, בידוד הילד מהעולם והחשיפה ההדרגתית שלו לפעילויות מיניות, מליטופים, דרך אוננות משותפת ועד יחסי מין כמעט מלאים ומשחקים מיניים מעוררי סיוטים. אנחנו ממש יכולים להרגיש את החלום הנוצץ שמכרו להם, ואת הדרך הזוחלת בה הזוועה ההזויה הופכת לשגרה נורמלית. הלב יוצא לשני הילדים שאנחנו רואים בצילומי הארכיון, ולגברים המצולקים שהם הפכו להיות. לקראת סוף החלק השני ג'ימי מאשר את מה שהרגשנו לאורך כל העדות: "בראש אנחנו עדיין ילדים קטנים, פשוט נהיינו גדולים".

הכל אודות אמא

הציר השני של הסרט מתמקד במי שהציבור האשים יותר מכל (פרט לג'קסון כמובן) - האמהוֹת. לא משנה אם אתה מקבל את העדויות או עדיין מאמין בחפותו של הכוכב, בעיני כולם האמהות הפכו לאויב הציבור מספר אחד. משפחות רודפות פרסום ותאוות בצע שמסרו את ילדיהן הקטנים לידי כוכב תמהוני, נתנו להם לישון באותה מיטה במשך שנים. איך הן נתנו לזה לקרות? האמהות מנסות להסביר לנו איך הן בעצמן נפלו במלכודת דבש - הן לא רצו להפריע לילד שמגשים את חלומו, ונגררו לאט-לאט לתוך מערכת היחסים המתעללת. הסרט מסתיים בשאלה של ג'ימי את עצמו: האם אני כועס על אמא שלי? והתשובה: "אני עדיין עובד על זה".

האמהות אשמות, הן מודות בזה בעצמן ומכות על חטא. אחת מהן נראית יותר רודפת פרסום וכמי שנקשרה לג'קסון גם לטובתה האישית, אבל שתיהן מספרות איך נפלו לאשליה בצורה מעוררת הזדהות מחד, ותימהון ותוכחה מאידך. אמא של ג'ימי האזינה מאחורי הדלת הסגורה ושמעה רק משחקים תמימים, אמא של וייד בילתה ימים בניסיון למצוא את בנה ואת מייקל בשטח הענק של אחוזת נוורלנד. אצל שתיהן התעוררו חשדות עמומים, אצל שתיהן החשדות נרגעו מהר מדי ושתיהן נקשרו לג'קסון ברמה האישית. 

לעזוב את נוורלנד (צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו)
אהבו את מייקל - וייד רובסון בילדותו | צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו

ברור שהאמהות אשמות, אבל בצפייה בסרט מתבהר כי לפני שאנחנו מאשימים אותן, אנחנו צריכים ליטול קורה ענקית מבין עינינו. אנחנו, הציבור אשמים יותר מכל. הכתובת הייתה על הקיר, ידענו הכל. ראינו אותו יורד ממטוסים והולך יד ביד עם ילדים זרים, ראינו את הילדים מתחלפים, שמענו שהם עושים מסיבות פיג'מות. מה ההורים חשבו כשנתנו להם לישון ביחד אתם שואלים, אבל מה אנחנו חשבנו? אי אפשרנו לזה להימשך, איך פיארנו ואיתרגנו פדופיל שמסתובב עם קורבנותיו לאור יום? אין לזה שום תירוץ, סיפורי "הוא תמים כמו ילד קטן, הם רק משחקים" לא מחזיקים מים. גם דיבורי "לא הייתה לו ילדות" מקוממים, העולם (בעיקר השלישי) מלא בילדים שלא הייתה להם ילדות, זה לא הופך אותם לילדים נצחיים כמו פיטר פן (וגם לא לפדופילים, אם אנחנו כבר שם).

ידענו את זה, צחקנו על זה, האמת הזו הונחה לפנינו כבר בשנות השמונים, שנים לפני ההאשמה הראשונה בתחילת שנות התשעים. שוב, הילדותיות והעובדה שהמשפחות הילדים אישרו את הקשר הם שני מאפיינים נפוצים בפדופיליה, וטורפים מיניים רבים מפתחים יחסי תלות עם האם כדי לנצל את ילדיה. לא היתה דרך הגיונית אחרת להסביר את זה, גם אז. הכוכב הכי גדול בעולם הסתובב יד ביד עם ילדים קטנים, שהוחלפו כל פעם שהגיעו לגיל ההתבגרות, וכולנו נתנו לזה להמשיך לקרות. אל תאשימו את המשפחות, לפני שעושים זאת אנחנו צריכים להאשים את עצמנו.

הסוד

לצד התובנות שהסרט מספק בנוגע לג'קסון ולמערכות יחסים פדופילות באופן כללי, בחלקו השני הוא עובר לעסוק בשאלה שמאוד רלוונטית לימינו אנו - למה לא התלוננת? אם החוויה מהחלק הראשון של הסרט היא בעיקר מטרידה, החלק השני מספק פורקן מסוים. וגם אם הוא מעט ארוך מדי, הוא מצליח ממש לרגש כי אחרי ששמענו על כל המשחקים האפלים, אנחנו נחשפים לנזק שנגרם מהם. מדברים הרבה על האשמה שחשים קורבנות התעללות מינית, אבל כשצוללים  לתוך המנגנון הרגשי של וייד וג'ימי, מבינים איך ההתעללות ממשיכה לכרסם בקורבן לאורך כל חייו. לאורך כל החלק השני אנחנו רואים את כוחו ההרסני של הסוד. מה גרם להם לשתוק כל כך הרבה שנים, ומה המחיר של השתיקה. 

כשוייד מספר לראשונה לאחיו ובת זוגו שגם הוא הותקף, הוא מתאר איך האח התנפח בזעם, ובת הזוג התכווצה כאילו חטפה אגרוף בבטנה. זה הרגע הראשון בו הוא בוכה בסרט, וזה רגע שהביא גם אותי לדמעות. כל הפחדים שלו מתממשים באותו רגע, וכשהוא חוזר הביתה ואשתו שואלת אם היא צריכה לחשוש לגורל ילדיהם (כי מי שהותקף מינית בילדותו חשוד שנדבק בעצמו בסטייה), אנחנו מבינים למה שתק והכחיש. ג'קסון שכנע את הילדים שאם יחשפו את המעשים גם הם וגם הוא ילכו לכלא לכל החיים. בתחילה זה נשמע לנו כמו טקטיקת הפחדה פשוטה לילדים, אבל ברגע החשיפה פתאום רואים עד האיום היה מוצדק. רובסון הפך לכוריאוגרף מצליח שעבד עם בריטני ספירס ואן סינק לפני גיל 23 - בחר להיחשף מול כל התעשייה כמי שניהל מערכת יחסים פדופילית, וזאת מכה שהוא לא יכול היה לספוג, גם אם הוא הקורבן של היחסים. בבת אחת הוא הפך לילד חלש ולפדופיל בפוטנציה בעיני הקרובים אליו ביותר, מסיפור הצלחה לטרגדיה מזעזעת. 

לעזוב את נוורלנד (צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו)
פלש לחייהן של המשפחות - מתוך הסרט | צילום: Wade Robson archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו
לעזוב את נוורלנד (צילום: Stephanie Safechuck archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו)
נשאו איתם את האשמה והאהבה - סייפצ'אק בילדותו | צילום: Stephanie Safechuck archive/Amos Pictures באדיבות yes דוקו

זה לא סיפור על הדחקה, זה סיפור על סוד. וייד וג'ימי לא שכחו מה קרה, אלא שכנעו את עצמם שזה היה בסדר. שניהם סבלו מדיכאונות, ולפי התיאור שלהם המשברים הנפשיים נבעו פחות מההתעללות עצמה ויותר מהצורך לשמור אותה בבטן. הסוד ריסק אותם: וייד טבע בעבודה וג'ימי שקע במיטתו. כשלשניהם נולדו ילדים, הם התרסקו פתאום לחלוטין, ולאחר תהליכי השלמה קשים החליטו להיחשף. ההורות שעמה התחיל הסרט היא גם אקורד הסיום שלו. רק כשהם מגדלים ילדים בעצמם אם מתחילים להבין מה ג'קסון עולל להם, ורק כשהם מדמיינים את ילדיהם עוברים את מה שעברו - הם מתמלאים זעם כלפי מי שהתעלל בהם.

שאלת נקודת המבט עוברת לאורך כל הסרט כחוט השני. נקודת המבט החיצונית של הציבור, זאת של האמהות מעבר לדלת הסגורה, וזאת של הילדים בחדרי חדרים. כולם עיוורים במידה רבה, כולם לא מצליחים לראות את מה קורה מול עיניהם, אפילו להם. כשג'ימי ראה את וייד מספר על ההתעללות בטלוויזיה, הוא אזר לראשונה אומץ לספר על מה שהוא בעצמו עבר, כשהם מביטים בילדיהם שניהם רואים לראשונה את מה שהם עברו.

מנקודת המבט שלנו, הציבור, הדברים היו נסתרים ורחוקים, לא ידענו מספיק ולא ראינו מספיק כדי להבין מה קורה. אבל לפעמים, דווקא כשעומדים הכי קרוב, המציאות נסתרת מעינינו. כל הפרטים הקטנים מסתירים את התמונה הגדולה, התהליך הזוחל מסווה את האמת הזועקת. ההזוי נהיה רגיל, הסוטה נהיה נורמלי ואין כל דרך לראות את המציאות נכוחה. השאלה שצריך לשאול זה לא למה הם חיכו כל כך הרבה כדי להתלונן, אלא למה אנחנו חיכינו שהם יתלוננו (ושהעדויות יצטברו לארבעה מאשימים) כדי שסוף כל סוף נוכל להודות במה שידענו תמיד.

"לעזוב את נוורלנד" ישודר בשני חלקים, בשישי ושבת 8-9.3, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-STINGTV