ב-2017 לינה דנהאם זכתה לשבחים על פרק שלוש בעונה שש של "בנות", שטיפל בצורה חדשנית ומפוכחת באזורים האפורים של תרבות ההטרדות והתקיפות המיניות. מאז עברנו הרבה - שמענו ונחשפנו לאינספור סיפורים, הכנסנו כמה אנסים סדרתיים לכלא והיינו עדים למחאות ותהפוכות. עכשיו מגיעה "להרוס אותך" ולמרות שהיא עולה בתזמון מעט מאוחר, היא מוכיחה שיש עוד הרבה פינות חשוכות בשיח הזה להוציא לאור.

את "להרוס אותך" יצרה מיקיילה קול, תסריטאית ושחקנית בריטית שכבר זכתה להצלחה עם "Chewing Gum" המצוינת (שזמינה ומומלצת לצפייה בנטפליקס), אבל אחרי הקומדיה הביזארית ההיא, היא פונה לכיוון אחר לגמרי. קול היא ארבלה, סופרת בתחילת דרכה שחיה חיים מילניאליים די קלישאתיים בלונדון עד שערב אחד משנה הכל. אחרי שהזיכרון שלה נעלם לכמה שעות, הפלאשבקים מתחילים לצוף והיא מבינה שהיא עברה תקיפה מינית.

משם נראה שהסדרה עומדת להתחקות אחר אותו ערב ולחשוף את האמת עליו, אבל לפני שהיא עושה בדיוק את זה, היא עוברת לא מעט תפניות צפויות פחות ויותר. דרך החוויות האישיות של ארבלה מהילדות, האונס האלים שהיא עברה ואינטראקציות נוספות שלה ושל חברותיה (בתוספת חבר גיי אחד) עם גברים, הסדרה עמוסה בסיפורים שכבר מוכרים לנו ולא נפרט עליהם יותר מדי כדי לא להרוס את חוויית הצפייה. אם זה נשמע שמדובר במניפסט נגד המין הגברי - אז ממש לא. למרות שהסדרה מתמקדת בעיקר בחוויות של ארבלה וחבריה טרי וקוואמי, היא מציגה קשת רחבה של התנהלויות במרחב הדייטינג הסכיזופרני שהביא איתו עידן האפליקציות, לטוב ולרע. היא חוקרת גם את הגברים הטובים והמתחשבים, הנשים והגברים שלא מונעים תקיפות מיניות אבל ללא ידיעתם, אלה שממש לא תוקפים אבל כן מאשימים את הקורבן וגם האנסים שבכלל לא מודעים לכך שהם אונסים, ונאנסות שלא מודעות לכך שהן נאנסו בגלל הגבולות המטושטשים של החוק והמוסר. למרות שבתחילת הסדרה ארבלה עוברת אונס חד משמעי, החוויה הזאת, שהיא כלל לא זוכרת, מאירה הכל באור אחר.

העיבוד שלה של הטראומה כולל הרבה עליות ומורדות, טעויות אנושיות ובחינה מדוקדקת של עצמה וגם של אחרים, אבל כל זה מבלי לתת תשובות חד משמעיות לצופים, כך שמי שעברו תקיפה מינית או יותר מאחת יוכלו להשתמש ברגעים האלה ללמוד משהו על עצמם ועל ההתמודדות עם הטראומה. ארבלה נעה בין עצב, חשדנות, מאניה, קבלה ועוד קשת כל כך רחבה של תחושות ודעות, שסיום הסדרה ישאיר אתכם מבולבלים, אבל בצדק, זו בדיוק התחושה שהמציאות מביאה איתה.

למרות שתרבות האונס היא הנושא המרכזי שמטופל ב"להרוס אותך", היא מלאה בעוד המון רגעים מלאי סאבטקסט עם משמעות מרובדת על גזענות, רומנטיקה, זהות, אשמה, יצירה וגם סקס בזמן וסת, והיופי בה הוא שהיא לא נחרצת לגבי (כמעט) אף אחד מהדברים - אלא מתבוננת בהם. אפילו חלק מהתוקפים מקבלים יחס שהוא לא חד משמעי לגבי מה הביא אותם להתנהגות התוקפנית. התוצאה היא סדרה לא פשוטה, מלאה בטריגרים וכזו שללא ספק מיועדת לאנשים חושבים אבל דבר אחד בטוח: עם כל הכאב והכעס שהיא מביאה איתה, הרגש המרכזי שתישארו איתו בסוף הצפייה הוא חמלה.