הקונספט של "ויקי ואני", הקומדיה החדשה של ערוץ 10 שיצר טל מילר, הוא כזה שיכול למשוך אליו צופים מסוגים מגוונים - מגי אזרזר היא ויקי זערור, מורה מחליפה ממעלות תרשיחא שהופכת לראש המפלגה הפיקטיבית "התקווה" וכתוצאה מכך, לשרת החינוך הבאה. דדי הוא כותב ההספדים של ראש עיריית כפר סבא, שברצף של צירופי מקרים הופך להיות כותב הנאומים החדש שלה. הפוליטיקה תביא את הגרעין הקשה של הצופים, הפוטנציאל הקומי שבמפגש בין הדמויות יביא את השאר.
דדי הוא בחור חכם ונחמד, אבל גם קצת לוזר. הוא לא יודע איך לקדם את הקריירה שלו, או מה לעשות כשהחברה שלו זורקת אותו אחרי שמונה שנים באופן אכזרי. ויקי היא כוח טבע - צעירה ונחושה, מונעת אידאולוגיה אבל גם יודעת לשחק את המשחק הפוליטי. ברור ששני ההפכים האלה יפתחו מערכת יחסים מיוחדת וברור גם שהיא תהדהד לפחות במעט את זו של סלינה וגארי מ-"Veep". וזה לא רע.
אם לשפוט לפי פרק הבכורה בלבד, אזרזר היא הכוכבת הבלתי מעורערת של "ויקי ואני". היא יודעת בדיוק מי הדמות שלה ואיך להעביר צדדים באישיות שלה שטרם נחשפו באמצעות מבט בלבד. איתי זבולון (יניר האחמ"ש) שמשחק את דדי לצדה מתקשה לעמוד בקצב, אבל מכיוון שהיא הכוחנית גם במערכת היחסים שמוצגת ביניהם על המסך, הפער הזה דווקא עובד לטובת הסדרה. ואם כבר מדברים על ליהוק, עינת שרוף מפתיעה לטובה בתפקיד אמה של ויקי, אילנית בן יעקב מצוינת בתור אחת היועצות של השרה ושי אביבי בתור אביו של דדי אמנם לא מקבל המון זמן מסך, אבל בכל זאת מתעלה מעל כולם בכל מה שקשור להגשה קומית.
למילה 'פוטנציאל' יצא משום מה שם רע, אולי בגלל שלרוב מגיעות אחריה המילים "לא ממומש", אבל במקרה של "ויקי ואני" מדובר בפוטנציאל מהסוג הטוב ביותר. הרעיון הבסיסי שלה מצוין. מילר היה כותב הנאומים של גבי אשכנזי במהלך השירות הצבאי, ולכן יודע לטפל היטב במפגש האבסורדי מיסודו בין דמות הכותב הציני והמיוסר לעולם הפוליטיקה שאוהב כל כך מניפולציות רטוריות ומעדיף מילים שמעוררות רגש על פני רגש. זה הופך להיות אפילו מעניין יותר מכיוון שדמותה של ויקי היא רהוטה, חכמה ושנונה באופן יחסי לרוב פוליטיקאי ארצנו, רק שיש לה חתיכת ג'ורה שכדאי לפקח עליה.
האבסורד הזה עובר מעולה בכתיבה של מילר. הפרק הראשון, למשל, נקרא "דגם ודוגמה", על שם צירוף המילים הייחודי שראש עיריית גבעתיים אוהב במיוחד ודורש מדדי להכניס לכל הספד שלו. דדי מנסה שוב ושוב להסביר לו שמדובר בביטוי שהזה במוחו ולא קיים בשפה העברית, אבל לשווא. הכתיבה הטובה באה לידי ביטוי גם באפיון הברור של הדמויות הראשיות וברצף האירועים המהודק שמתניע את העלילה. מילר ללא ספק יודע איך טלוויזיה עובדת.
אז למה מדובר רק בפוטנציאל ולא בפרק בכורה מזהיר? לא בגלל התסריט, לא בגלל המשחק - שניהם טובים. מה שעוצר את "ויקי ואני" מלהיות קומדיה מצוינת היא החבילה שעוטפת את התסריט. הבימוי, העריכה, הצילום - כל אלה נראים חסרי מעוף ומקוריות, אפילו מעט מיושנים, נטולי אומץ או חתרנות ולא עומדים בסטנדרטים של מה שהטלוויזיה הישראלית יודעת להפיק ב-2017. אפשר רק לדמיין איך "ויקי ואני" הייתה נראית לו היא הייתה נוחתת בפלטפורמה אחרת, למשל בהוט או יס, שכבר הוכיחו שהן יודעות לעשות פלאים עם תכנים של יוצרים חדשים. "ויקי ואני" לא לוקחת מספיק סיכונים ולכן גם הרגעים עם הפוטנציאל הקומי האדיר ביותר נותרים משעשעים ולא מבריקים. ובכל זאת - בגלל הפוטנציאל התסריטאי, בגלל מגי אזרזר ובגלל שי אביבי - שווה לתת ל"ויקי ואני" הזדמנות. אולי היא עוד תבריק.
TVbee בפייסבוק