בתחילת העשור הקודם, הרבה לפני הזכייה שלה באוסקר ו"שקרים קטנים גדולים", מייק ווייט יצר את "מוארת" וליהק אליה את לורה דרן - כבר אז שחקנית אהובה (יחסית), מוכרת (יחסית) ומיוחסת (מאוד). הדרמה הקומית הקצרה שלו הציבה את דרן בת ה-40 ומשהו בקדמת הבמה, אחרי הרבה שנים בהן הייתה רחוקה ממנה, וספק אם בלעדיה היא הייתה הופכת לאיט-גירל שהיא היום, סמל לנשים שדווקא הופכות לעוד יותר רלוונטיות ככל שהן מתבגרות. מודל שווייט מנסה, מכל הסיבות הברורות, לשחזר גם עכשיו.

בשנים שחלפו מאז, ווייט התרחק כמעט לחלוטין מכס היוצר הטלוויזיוני, התמקד בתפקידי משחק וכתיבה ואפילו השתתף ב"הישרדות". עכשיו הוא חוזר, שוב ל-HBO, ומשיק שם את "הלוטוס הלבן": מיני-סדרה חדשה, שמתוארת כקומדיה סאטירית ומתגלה כהרבה יותר מזה, שעולה בימים אלה בכל הפלטפורמות הרלוונטיות. דרן עצמה לא כאן, אבל כל שחקן אחר בעולם כן - והאנסמבל המרשים הזה מציג שבוע בחייהם של אורחי ועובדי "הלוטוס הלבן", ריזורט יוקרתי בהוואי שמתמחה בבריכות קצה, מגבות מפוסלות וסוויטות עם שמות אקזוטיים.

מוריי בארטלט ("לוקינג") הוא מנהל המלון ארמונד, אדם שמתהלך במתחם כמו שריף אבל צריך לטפל בעיקר בשרפות קטנות; קוני בריטון ("אורות ליל שישי") וסטיב זאהן ("טרמיי") הם בני הזוג ניקול ומארק, היא מצליחנית שנשים מעריצות והוא גבר מבולבל שעדיין מחפש את עצמו; סידני סוויני ("אופוריה") היא בתם הבכורה והצינית אוליביה, שמצטרפת אליהם לטיול יחד עם אחיה (פרד השינגר) וחברתה הטובה (בריטני אוגריידי); ג'ניפר קולידג' ("אמריקן פאי") היא טניה, רווקה מבוגרת שמפתחת קשר קרוב מדי עם מנהלת הספא של המלון, בלינדה (נטשה רות'וול, "לא בטוחה"); וג'ייק לייסי ("המשרד", "בנות") ואלכסנדרה דדריו ("למה נשים רוצחות") הם נשואים טריים שנמצאים בירח הדבש ובבירור לא סובלים אחד את השנייה. נשמע עמוס? איכשהו, זה דווקא לא מרגיש ככה.

עם מוזיקת רקע טרופית, נופים יפהפיים ופלטת צבעים לא שגרתית של ורוד וירוק, ווייט הופך את "הלוטוס הלבן" למסע לא ארוך או מחייב, שבכל זאת מצליח לשאוב אותך פנימה. קטלוג הדמויות, שניכר שנכתבו בקפידה ולוהקו בהתאם, הוא כזה שמאפשר לכל אחד למצוא מישהו להזדהות איתו: מי עם המתבגר ששונא את כל העולם ופתאום מוצא תשוקה חדשה, מי עם הצעירה השחורה שמתקשה להכיל את הזעם המבעבע בה ומי עם האישה המבוגרת שכבר ויתרה על אהבה, ורגילה לנהל את מערכות היחסים שלה דרך הארנק. בסאטירה כמו בסאטירה, הדמויות בסדרה מגיעות מהפינות הכי נלעגות של החברה - תדמיינו את "עלובי החיים", רק עם עושר מופרע - אבל שש השעות במחיצתן מספיקות בשביל להכיר אותן לעומק, ובחלק מהמקרים גם להגיע לכדי התאהבות של ממש. 

מתוך "הלוטוס הלבן" (צילום: Mario Perez/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור)
"קארן" של גברים. ג'ייק לייסי ואלכסנדרה דדריו ב"הלוטוס הלבן" | צילום: Mario Perez/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור

כי בזמן שכמה מהדמויות - בראשן שיין (לייסי), הגרסה הגברית של הסטיגמה האמריקאית על "קארן", עם אובססיה להשגת החדר היחיד במלון שטוב יותר משלו - הן פשוט בלתי נסבלות, אחרות כל כך מרתקות שהן אפילו מצדיקות ספין-אוף. במקרה של טניה (קולידג'), למשל, ניכר שמדובר בתהליך שהצופה עובר לא רק עם הדמות, אלא גם עם השחקנית עצמה. קולידג' עדיין מגלמת כאן משהו שדומה לטייפקאסט הקבוע שלה, כשהפעם היא אישה סהרורית שנסעה להוואי בשביל לפזר את האפר של אמא שלה, אבל ששת פרקי "הלוטוס הלבן" מוכיחים שמדובר בשחקנית שפשוט לא זוכה לקרדיט שמגיע לה, קצת כמו דרן בשעתה. 

כל האנסמבל הזה, יחד עם אווירת האסקפיזם הכללית והאפשרות לרייר על חופשה במלון (אם כי במקרה הספציפי הזה היא נראית כמו סיוט), בהחלט עובד. רק של"הלוטוס הלבן" עדיין יש כמה מגרעות בולטות, בהן גם "בטן" רצינית באמצע העונה, כשכבר נדמה ששום שינוי לא ירענן את העניינים עם העלילה או הדמויות. ובכל זאת, אפשר לסכם את הניסוי של ווייט כהצלחה. הסדרה הזו לא נראית או נשמעת כמו שום דבר אחר שראינו בעבר - לפעמים זה לטובה, לפעמים זה לרעה, אבל תמיד זה בסטנדרט האסתטי, התסריטאי והיצירתי של HBO.