היה איזשהו רגע בניינטיז ובתחילת האלפיים שבו כל מי שפקדה מסיבת רווקות נאלצה להתמודד עם מופע של חשפן שהוזמן על ידי חברותיה של הכלה כדי להביך את כולן וכדי לטעם מהתחושה - הגברית, בימים כתיקונם - של חיפצון אדם בעודך מוקפת בחברות, בלהקה שלך. כלומר, בעוד אצל גברים נושא החשפנית במסיבת רווקות היה פופולרי שנים ואולי עדיין, בחוגים מסוימים (שאתם לא רוצים להימנות עליהם), אבל אצל נשים זה היה חלון הזדמנויות צר, עשור, אולי פחות. זו הייתה חוויה די מבחילה, תודה כל מי שזכתה לה. ברנש שרירי ומשומן בחוטיני שרוקד מעלייך זו פשוט לא הדרך לחרמן בנות, אבל מה ידענו אז?
המקור לאותו טרנד נשכח הוא אחד ויחיד - הצ'יפינדיילס. להקות הגברים הרוקדים והמתפשטים שהפכו לאחד האייקונים הגדולים של האייטיז והניינטיז, ועד היום הם סמל לסוג מסוים של היפר גבריות - שרירים מוקפדים, שיער טוב, גוף חלק למשעי - שכיום מתקשרת אצלנו יותר להומואים. ואמנם היום האוסציאציה המיידית של מופע צ'יפינדיילס היא למשהו לא עדכני, וגאס, דודות מבוגרות, בדיחות של פעם ותספורות מאלט, אבל היה רגע אחד בזמן שבו הצ'יפינדיילס היו הדבר הכי מדהים שמתרחש. אל הרגע הזה אנחנו חוזרים בסדרת הדוקו "קללת הצ'יפינדיילס" שחושפת את העולם האפל ורווי התככים, המזימות ואפילו הרציחות שמאחורי תאגיד החשפנות המגוחך.
נקדים ונאמר שמדובר ביופי של סדרה וזאת למרות (וידוי) שבפרק האחרון שלה צפיתי על מהירות 1.5. אבל אתם יודעים איך זה סדרות דוקו - הן תמיד אמורות להיות קצרות בפרק, לעתים פרק וחצי, ממה שהן מתעקשות להיות. עדיין, זו סדרה נהדרת, פחות בגלל עלילת המתח - שלמי עדיין יש כוח לזה בכלל, די, הטרו קריים מת - ויותר בגלל שהיא משרטטת באופן אינטלגנטי ומודע לעצמו פרופיל מטריף של תקופה - האייטיז, העשור שלעולם לא יפסיק לתת - ושל הטרנד הביזארי שהוא רקדנים-חשפנים מסוג בן. כולל ההיסטריה, ההערצה, המבוכה, השמרנות, וכל קשת התגובות והאירועים שהדבר הזה יצר.
הצ'יפינדיילס נולדו ב-1979 על ידי מהגר הודי בשם סטיב בנרג'י והפכו להיסטריית מועדוני לילה, לוחות שנה, תכניות אירוח ומופעי דרכים שהחזיקה עשור שלם. הסדרה מלאה בסרטונים מהופעות, שבהם נשים צורחות על הגברים הרוקדים את הסיסמה הקבועה "טייק איט אוף!" - תוריד את זה, תתפשט. כי הגרסה האייטיזית של העצמה נשית היא לחפצן גברים כמו שחיפצנו נשים כל השנים האלו. זה מה שנשים עשו אז, זה מה שהיה מותר, התכונה הגברית שאישרו להן למדוד כדי לראות איך זה מרגיש.
התחושה העיקרית שעולה מהצפייה בתיעוד היא שלא ייאמן שכל זה קרה לפני כל כך הרבה עשורים ועוד במיינסטרים, זה מרגיש כל כך מתירני וחרמני ובחוץ, איפה תראו היום גבר בחוטיני יושבים בתכנית אירוח ומתנשקים צרפתית עם אישה אקראית בקהל? יכול להיות שהפכנו ליותר שמרנים, אבל כנראה שגם היפוך התפקידים הפך את זה לפחות מאיים, גברים מקיפים אישה בחוטיני מרגיש כמו התחלה של אונס קבוצתי, נשים מקיפות גבר בחוטיני זה צחוקים.
הפרקים הראשונים של הסדרה עוקבים אחרי עליית הצ'יפינדיילס ואיך בנרג'י, המייסד, לא האמין שזה קורה לו. שכל הכסף הזה נופל לידיו. זאת הרי באמת אמריקה שהבטיחו, של החלום. הוא ההודי הביישן והשמנמן שנורא רצה להצליח באמריקה. לא היה לו כלום, חוץ מראש עסקי והיכולת של מהגרים לחשוב מחוץ לקופסה, להיכנס דרך חלונות אחרי שרוב הדלתות נטרקות בפניהם. הרי מה זה הצ'יפינדיילס - המחשבה "אז בואו נעשה שהגברים יתפשטו!" - אם לא להיכנס דרך החלון?
הצ'יפינדיילס הלכו וגדלו, הם התרחבו מלוס אנג'לס לניו יורק ולכל רחבי הארץ, הכניסו עוד שותפים והכל - כמו שקורה בדרך כלל - החל להסתבך והתדרדר לכדי שרשרת אירועים מלחיצה ואפלה שכללה שריפות והתנקשויות למכביר, כל זה על רקע חוטיני מוזהב שמתנענע בפריים. החוטיני הזה שייך, רוב הזמן, לכוכב הראשי של הצ'יפינדיילס - מייקל, אחד ממרואייני הסרט, שהיה הגיבור הראשי במופע "הגבר המושלם". ילד ביישן ולא מאוד חכם שהתעניין בפיתוח גוף והתבייש להתחיל עם בנות, וקיבל את הזדמנות חייו. מייקל, היום גבר כבן חמישים ומשהו שמזכיר את דיוויד הסלהוף, מדבר בהמון כנות על התקופה ויש בו משהו מתוק ומכמיר לב, במיוחד ברצינות שבה הוא לקח את הכל. זה היה תפקיד חייו, זה הפך אותו למה שהוא.
החלק השני של הסדרה מוקדש לעלילת המתח ולדעיכה של הצ'יפינדיילס - בגלל אותן הסתבכויות עסקיות אפלות, וגם בקלאש שמרני ותלונות על אפלייה גזעית בכניסה למועדונים. אבל בעיקר כי הטרנד פשוט נגמר, הפך למעט מטופש וגרוטסקי עם השנים. לפחות בתחום הזה הפכנו למעט יותר מעודנים, ואף אחת כבר לא רוצה לראות גבר רוקד בפפיון ותחתונים.
כל מי שאוהב אסתטיקה אייטיזית (ומי לא?) ימות על הסדרה. יש בה אנרגיית "טייגר קינג", גם אם פחות קיצונית, והיא מצליחה להיות מצחיקה ועדיין לטפל במושאיה בכבוד וברגישות. ובניגוד למופעים המחפצנים - גם להציג אותם כבני אדם.