גיא רולניק היה "איש 6 באוקטובר" עוד לפני שידענו מה זה. זה ניכר בקו המערכתי שהתווה בעיתון דה מרקר בייסודו מתחילת המילניום, ובעיקר בפרסונה הציבורית שבנה לאורך השנים - מהמעורבות ב"מגש הכסף" ועד נאום על בימת מחאת קפלן: מעשה שאפשר לתמוך בו או להתנגד לו, אבל בכל מקרה לא נופל תחת ההגדרה של "עיתונאי". בכלל, עד היום לא היה ברור אם רולניק הוא יותר עיתונאי בעל אג'נדה או יותר פעיל פוליטי שעוסק בעיתונות. מזל שיש מעתה את "דו"ח רולניק", כי עכשיו זה ברור.
ההגדרה הרשמית של "דו"ח רולניק", שעלתה אמש בכאן 11, היא "תוכנית תחקירים". שם מכובס ל"תעמולה פוליטית עם פרסומים עיתונאיים זניחים". כי אפשר להעריך את פועלו בעבר של רולניק, זוכה פרס סוקולוב, ועדיין לזהות תהליכים: גם בתוכניתו החדשה יש את אותו פופוליזם נטול נימוק שהפך למזוהה איתו, והפעם הוא אף מעובד לטלוויזיה עם פאתוס שמגמד כל הישג אמיתי שיבוא במסגרתו. ודווקא יש הישג כזה, עם טרילוגיית סרטים על סכנת הרשתות החברתיות והטכנולוגיה תוך הושבה מול המצלמות (אבל בעילום שם) של מנהלים לשעבר בכמה מהענקיות.
הפרקים של "דו"ח רולניק" נפתחים עם פריים שאין ברירה אלא להגדיר כ"דיקטטורי": רולניק מדבר למצלמה כמו בתרחיש אימים מבית היוצר של "מראה שחורה", רק שכאן האימה היא לא מהמהות שנחשפת בתוכניתו אלא מחוסר המודעות לאופן המביך שבו היא מובאת למסך. "התוכנית שאנחנו משיקים הערב חושפת את האינטרסים והסודות של בעלי הכוח וההשפעה שמנהלים את העולם", הוא מבטיח בפתח משדר הבכורה. וואו, איך אף אחד לא חשב על זה לפניו!
על אף הניסיון להיות ראש חץ נגד בעלי הון ופוליטיקאים בעלי אינטרס, ב"דו"ח רולניק" אין שום דבר ששונה באופן מהותי מסרטי הבלהות האחרים על עליית האלגוריתמים. אז עובד לשעבר בפייסבוק טוען שקיבל הנחיה לא לצנזר פוסט בעייתי של "הצל", בגלל הפופולריות הגבוהה שלו בפלטפורמה. אוקיי, ו? זה לא טוב ואפילו מטריד, אבל אלה לא הגילויים שעבורם צריך להפקיע שעה שבועית של שידור ציבורי. ואם כבר שידור ציבורי: מעניין שהמממנים האמיתיים של "דו"ח רולניק", הצופים, משלמים (כ-600 אלף ש"ח לפרק, כך לפי דיווחים מסוימים) על תוכנית עיתונאית שבה מרואיינת רק עיתונאית אחת מלבד רולניק, גם היא מדה מרקר. אפילו אם מדובר במומחית עולמית בתחומה, אי אפשר להתעלם מהריח המטריד. בטח מול היכרות העבר עם האיש, וההבנה שהוא פוליטיקאי לכל דבר ועניין, פשוט מהסוג שנמצא מחוץ לכנסת ולממשלה. העיתון הוא המפלגה שלו, גם כשהתאגיד אחראי לכך. הפעם, כשעושים 1+1 מקבלים דווקא כתם על המוניטין.
אפשר להמשיך לצחוק על "דו"ח רולניק", בטח כשזה כל כך קל: השגת מרואיינים חסויים היא הישג מרשים, אבל היא הייתה מרשימה עוד יותר אם לא הייתה טובעת בכל כך הרבה וואסח. גם קפוצ'ון עם גב למצלמה, גם פיקסלים וגם ערבול קול? כנראה שכל האמצעים כשרים כשמתגייסים ללבות את הפחדים הכי קמאיים של הקהל במקום להסביר בנימוק, בנחת, בלי כל הפוזה שמסביב, מה עומד מאחורי היציאה מפרופורציות. כי מה לעשות, זה שגיא רולניק מודיע בפרצוף דרמטי ש"מיאנמר זה כאן", או סתם בטוח שהוא אלוהים, עדיין לא הופך את זה לנכון.
אבל למרות שזה מאוד קל, לצחוק על "דו"ח רולניק" רק יעשה איתה חסד. כי היא בראש ובראשונה תוכנית מכעיסה. גם עין בלתי מזוינת מזהה את התפרים הגסים בבניית הפרקים, שמן הסתם נערכו לפני 7 באוקטובר. האסון, המחדל והמלחמה אומנם חייבו התאמה ועדכון של התוכן, רק שמישהו שם לא הספיק להסוות את זה. השיחה של רולניק עם משפחת נרצחת, בפתח פרק הבכורה, היא קשה ואיומה - אך חוץ מבוקס בבטן ופנייה לרגש היא לא קשורה בעליל לתזה. בני המשפחה גילו בפייסבוק את תיעוד הרצח של הסבתא, זוועה. ובכל זאת, מה לזה ולבעלי הכוח וההשפעה שהובטחו לנו לפני עשר דקות בלבד? הרי הבעיה הבוערת כרגע בכל הנוגע לרשתות היא הפצת הפייק והנדסת התודעה, ואפילו בשגרה יותר דחוף לדבר על אובדן הבלמים וכריית המידע. היעדר הצנזורה, אפילו אם הוא קשור אליהם במידה כזו או אחרת, לא נמצא בראשה של אף פירמידה. והוא הכשל היחיד שגרם לאותה טראומה משפחתית איומה. החיבור הלוגי הזה של רולניק רשלני וציני, כמעט כמו הרשלנות והציניות שהובילו את התאגיד לתת לפוליטיקאי שעת שידור שבועית שלמה.