דרמת השואה "היינו בני המזל" ("We Were the Lucky Ones") מציפה שאלה קיומית כמעט: מצד אחד, הפקה אמריקאית מושקעת עם שלל חברי קאסט ישראלים - ליאור אשכנזי, מיכאל אלוני, ליהי קורנובסקי, מורן רוזנבלט ("פאודה"), הדס ירון ("שטיסל") ועמית רהב ("המורדת"). מצד שני, האם זה עדיין נחשב הישג ישראלי אם אי אפשר פיזית לראות אותם?

כן, כאילו אין מספיק אופל שמגיע בילט-אין עם העובדה שזו סדרה על השואה - "היינו בני המזל", שעלתה בשירות הסטרימינג הולו ובקרוב תגיע לישראל דרך דיסני+, היא סדרה מאוד מאוד מאוד חשוכה. לא חשוכה של "לסגור תריסים" כמו חצי מהדרמות שבטוחות שככה הן יהפכו לאיכותיות, חשוכה של אפילו לא להצליח להבין איזה דמויות נמצאות על המסך. דווקא האופל הכללי יותר, זה של הסיפור והעלילה, לא מרגיש כל כך תלוש בהתחשב בנסיבות שנוצרו לאחרונה.

"היינו בני המזל", המבוססת על ספרה של ג'ורג'יה האנטר מהעשור שעבר - שבעצמו מבוסס על הסיפור המשפחתי האישי שלה - מתפרשת על פני תשע שנים וארבע יבשות. היא מגוללת את סיפוריהם של בני משפחת קורץ, יהודים די מבוססים מהעיר הפולנית ראדום, שקורה להם מה שקורה לרוב היהודים שחיים בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם מוקצים, בורחים, מסתתרים, נשלחים למחנות ומתפזרים מסביב לגלובוס. בני המזל שנותרו, אלה מהשם של הסדרה, הם מי שסייעו לסיפור להיזכר ולימים גם להגיע לטלוויזיה. ולמרות הנציגות הישראלית הנרחבת, התפקידים המרכזיים ביותר בסדרה דווקא שייכים לשחקנים אמריקאים: ג'ואי קינג ("דוכן הנשיקות") ולוגאן לרמן ("פרסי ג'קסון") הם שניים מהאחים, רובין ווייגרט ("דדווד") היא האמא. 

על אף ערכי ההפקה הגבוהים, "היינו בני המזל" עושה רושם של סדרה שלא דחוף לצפות בה. לא בכללי, ובטח שלא בישראל בוגרת אינספור הדרמות מסוגה. ובעיקר לא כרגע, עם כל הטריגרים השונים שהיא מביאה איתה. זה נובע בעיקר מכתיבה חלשה וקלישאתית, לעיתים אפילו גרועה לכל דבר ועניין - כולל דיאלוגים לא אמינים לשנות ה-30 או ה-40, וגם לא אחריהן. יחד עם הופעות משחק חלשות מקצה לקצה, לרבות בקרב השחקנים הישראלים (כמה מתוכם מנסים להיות כל כך דרמטיים שזה כבר הופך לקומי, אך שמותיהם יישמרו לפי שעה במערכת), זה מרגיש כאילו מדובר בכלל בסדרת נעורים.

אבל דבר אחד בטוח: "היינו בני המזל" נוצרה עם המון כוונות טובות, ועם רצון אמיתי להיות רגישה ככל האפשר - גם כלפי בני משפחת קורץ המקוריים, וגם כלפי הצופים והשחקנים שלה. קינג, למשל, סיפרה לאחרונה כי בהולו סיפקו יועצי טראומה לחברי הצוות, במטרה לסייע להם לעבד את החומרים הקשים שבאו איתם במגע. ולכן כל כך קשה לנתק את הפן הרגשי בזמן ההערכה שלה. היא הרי שוברת לב, קשה לעיכול, מעוררת מחשבה ונחוצה מאין כמותה. אם היא רק הייתה קצת יותר מקורית ומעניינת. אם היא רק הייתה פחות חשוכה.