איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: להנמיך ציפיות ולצפות
אף אחד לא ביקש סרט המשך ל"שובר שורות". כשסדרת המופת של וינס גיליגאן הגיע לסיומה לפני שש שנים בדיוק, הקונצנזוס עליה היה שמדובר בסיום מושלם - וולטר וייט מצא את סופו (ודי כבר עם כל תאוריות המעריצים שחלמו על הישארתו בחיים), הניאו-נאצים חוסלו במלואם וג'סי פינקמן נסע לעבר השקיעה. או בעצם, לפי שעת הלילה, לעבר הזריחה. נכון, הוא היה חבול, מטונף, תשוש, מורעב ובאופן כללי נראה כמו בובת סמרטוטים, אבל חופשי. אף אחד לא ביקש סרט שיסביר לכם איך עברה עליו המקלחת הראשונה אחרי שנסע. אבל אם יש מקום שבו ישמחו להפיק סרט שאף אחד לא ביקש, זה נטפליקס.
לכן, כשהחלו השמועות על סרט ההמשך "אל קמינו", בו נגלה על איך ג'סי ברח מהמשטרה בימים שאחרי שהשורות סוף סוף שברו את וולט, התהיה המרכזית היתה למה יוצר כמו גיליגאן בחר לחזור לנקודה אותה עזב באופן כל כך מושלם. אל מול החשש שגיליגאן יחטא בכל המוסיף גורע, עמדה לזכותו העובדה שכבר הפך את "סמוך על סול", הספין-אוף שאף אחד לא ביקש, לאחת מסדרות הדרמה הטובות על המסך כיום ויצירה שעובדה לבדה ומבחינות רבות, אף מתעלה על סדרת האם. אם גיליגאן החליט להמשיך, כנראה שהיינו צריכים את זה. ובכן, לא בדיוק. אנחנו לא היינו צריכים את הסרט הזה כמו שג'סי פינקמן היה צריך אותו.
ראשית, אל דאגה. הסרט לא הורס את הטעם המתוק שנשאר מסיום הסדרה. אולי מכניס לו טיפה מרירות נוספת. אבל מצד שני, הוא גם לא באמת מוסיף למורכבות של אותו הסיום. הסרט הוא, למעשה, בדיוק מה שיכלתם לדמיין שיקרה אחרי אותו הרגע בו נהג בחופשיות הרחק מהכלא שלו. מבחינה עליתית מדובר באפילוג קלאסי, כזה שמציג לאן הדמות המשיכה אחרי סוף הסיפור המרכזי, נותן לנו רשימה קצרה של "איפה הם היום" עבור דמויות שאף אחד לא תהה על גורלן ומשאיר עם סגירת מעגל סמלית שמעלה רמז של חיוך על פני הצופה. אז למה בעצם בחר גיליגאן להוסיף את האפילוג? (ספוילרים בהמשך).
"אל קמינו" עוסק באופן מוצהר בדרך של ג'סי, הבחירות אותן בחר. למעשה, הסרט קרוי על שם המוכנית בה ג'סי ברח, שמתורגם ל"הדרך". והדרך של ג'סי עד כה, כפי שניתן להבין מכל פלאשבק בו הוא נזכר בחברי עבר, אף פעם לא היתה מבחירתו המלאה. הוא מתייעץ עם מייק לאן הוא צריך לברוח, וולטר צריך לשאול אותו לאן הוא ימשיך מכאן וג'יין צריכה להסביר לו שללכת לאן שהיקום לוקח אותך היא פילוסופיה מטופשת. אדם צריך לעשות את הבחירות עבור עצמו, והסרט למעשה מציג את הדרך של ג'סי מדמות נגררת לכזו שבוחרת עבור עצמה. כל צעד במסע התלאות שנוסף לו מוביל אותו לקראת האקט האחרון, בו הוא סוף-סוף, באופן מטאפורי ומילולי, יורה ראשון.
גיליגאן בחר לחזור לדמות של ג'סי כי הוא הרגיש שהסיפור שלו לא הושלם, אבל ההבדל בין נסיעתו של פינקמן בסיום הפרק האחרון לנסיעתו בכבישי אלסקה לא משמעותי כל כך. אולי אם גיליגאן היה מספר את הדרך הזו בסדרה ארוכה וסבלנית, מעמיק את החיבור הרגשי שלנו עם הדמות כפי שעשה עבור סול, זה היה מרגיש כמו שינוי גדול. אבל במהלך שעתיים בלבד (כלומר, שני פרקים של הסדרה), ועם קצב הבימוי האיטי שמאפיין אותו, המהלך הרגיש מינורי אפילו בסטנדרטים של הפרקים הראשונים בסדרה. עם כמה שאהרון פול עדיין מבריק בתפקיד, מרחק הזמן וחוסר הדחיפות של הנושא בסרט הפכו אותו לתוספת נוסטלגית חמודה עבור מעריצי הסדרה שההישג הכי גדול שלה הוא שהיא מצליחה לא להרוס את הסיום. מה בנוגע ללהוסיף משהו? ובכן, נראה שנצטרך להמשיך להמתין לעונה החמישית של "סמוך על סול".