איפה: Apple TV פלוס וסלקום tv
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בארבעה פרקים
המלצת tvbee: לצפות, אבל בידיעה שיזרקו עליכם כל טריק טלוויזיוני שקיים
אמילי דיקנסון, צעירה מבית אמיד בעיירת קולג' אמידה לא פחות בצפון-מזרח ארצות הברית, מואסת במטלות הבית. אמא שלה מנסה לאלף אותה ואת אחותה מגיל ילדות להיות רעיות מושלמות, בלבוסטות ויקטוריאניות שיהיו ראויות לנישואים ולניהול משקי בית משלהן יום אחד, אבל אמילי פשוט גרועה בזה. מלאכות ארציות כמו אפייה, ניקיון או שאיבת מים נראות לה אינסופיות וקשות מנשוא. היא מעדיפה במקום זאת לחמוק מבית המידות שהיא חיה/כלואה בו, לפגוש אנשים צעירים ומעניינים, לשמוע הרצאות (בכיתות שבכלל אסור לה להיכנס אליהן, הרי אנחנו בשליש הראשון של המאה ה-19) ולהתנשק בסתר עם חברתה הטובה, שהיא גם גיסתה לעתיד. אבל מה שהיא רוצה יותר מכל זה לכתוב. גם הפעולה השגרתית ביותר יכולה לגרות את הקול הפנימי הקדחתני שלה, ששוטף את תודעתה ומציף אותה שברי משפטים ודימויים.
אהבתם את פסקת הפתיחה הלירית הזו? יופי, כי את כל היופי גבה המצח הזה חשוב לאזן גם בצ'יפיות, בקללות, בבדיחות ובסלנג של המאה ה-21. זה העולם של "דיקנסון", הדרמה הקומית החדשה מבית שירות הסטרימינג Apple TV פלוס. "דיקנסון", בכיכובה של היילי סטיינפלד ("באמבלבי", סרטי "פיץ' פרפקט"), מבוססת באופן חופשי מאוד על חייה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון, ומציגה אותה כבחורה מגניבה, היפסטרית כמעט, שמגלגלת עיניים מול הנורמות החברתיות הנוקשות של החברה בה היא חיה. דימוי המשוררת הסגפנית, החרדתית והדכאונית שאפף את דיקנסון במאה וחמישים השנים האחרונות - וזה שהקנה לה חלק לא מבוטל מתהילתה במאה השנים האחרונות - מתפוגג בסדרה, ובמקום לספר לצופים סיפור עצור וקפוא על אישה שחיה חיים מוגבלים (אחד המיתוסים הרווחים ביותר על דיקנסון הוא שהמשוררת כמעט ולא יצאה מביתה), התסריטאית והמפיקה אלנה סמית' מספרת מעשיה אחרת לגמרי על מעין גוסיפ גירל של המאה ה-19, כולל הפסקול העדכני.
ואכן, "דיקנסון" היא סדרה מאוד מודרנית שלא באמת מתיימרת לתאר את חייה הקונקרטיים של המשוררת. היא ערוכה כמו קומדיה, מלווה בלהיטי היפ-הופ ואינדי, והדמויות בה פולטות "פאק" ו"שיט" באופן שמזכיר יותר את "דדווד" מאשר, נאמר, את העיבודים ל"גאווה ודעה קדומה". גם סקס וסמים נוכחים מאוד בעולמה של דיקנסון הטלוויזיונית. הפרק השני של הסדרה, למשל, מכיל סצנה מינית מפורשת למדי בין דיקנסון ואהובתה, סו (אלה האנט), שעוברת לגור בביתם של הדיקנסונים אחרי אירוסיה לאוסטין, אחיה של אמילי. בפרקים אחרים, המשוררת המתחילה מתמסטלת במהלך מסיבת בית מפוארת או פוגשת במלאך המוות (בגילומו של וויז קאליפה) - פימפ חלק לשון שמתנייד בכרכרה רתומה לסוסים עשויים עשן - שחולק איתה ג'וינט שמן. אל האלמנטים המודרניים האלה מתווסף האלמנט המודרני מכל: עירוב הז'אנרים. "דיקנסון" היא סדרה שנעה על ציר לא לגמרי יציב בין דרמה וקומדיה, ומטפלת באותן הסוגיות הן בכובד ראש והן בקלות דעת. אמילי יכולה לנהל שיחה קומית לחלוטין עם אמה (ג'יין קראקובסקי, "רוק 30") ואחותה (אנה ברישניקוב) בתחילת הפרק, ולחתום אותו בדיאלוג מרגש עם אביה (טובי האס) בדקות הסיום.
לא שאסור לערבב - אדרבא, אחרי שהורגלנו במשך שנים לחשוב על ההיסטוריה כעל מקשה אחת רצינית, מעניין ומרענן לראות עוד ועוד טיפולים קומיים בימי קדם - אבל צריך לדעת איך. והבעיה העיקרית של "דיקנסון" היא שהיא אוחזת את המקל מאיזה אלף קצוות. מצופה מאיתנו לחשוב על אמילי כעל משוררת רגישה ומלאת תשוקה שחיה במציאות דכאנית, אבל מה שמראים לנו נראה דווקא כיף ברמות. כמה נחמד ללכת לנשפים, איזה כיף זה להיות מחוזרת ומוערכת וכמה לוהט זה לנהל רומן אסור. גם העיירה אמהרסט, בה מתרחשת הסדרה, נראית כמו איזה סטארס הולו מטורללת, מלאה דמויות משנה בעלות אופי קיצוני אך לא לגמרי מזיק.
כשהסדרה כבר נדרשת לדרמה היא מוציאה אותה לפועל כמו שצריך, אבל ההתרשמות הכללית עדיין צורמת. בחלק מהמקרים (בעיקר בהופעה של קראקובסקי, לצערי הרב) נראה כאילו השחקנים קיבלו הוראות בימוי שונות לאותה הסצנה - חלקם מבצעים אותה כקומדיה ואחרים כדרמה. שוב, כל אחד מהז'אנרים האלה מבוצע היטב, אבל הסינרגיה ביניהם עדיין לא שם. הניסיון להעמיק את דמותה של אמילי דיקנסון, ולהפוך אותה ליותר מאותה אישה מלנכולית שכתבה המון מכתבים עם המון מקפים כאילו הצליח יותר מדי. מרוב שנינות ועליצות, התקפי הזעם והצער של אמילי נראים כמעט לא מנומקים. כמו כן, עוד לא נולד הקולנוען שיצליח לגרום למלאכת הכתיבה להיראות סקסית או אפילו סתם טלוויזיונית, וגם "דיקנסון" לא מתארת את פרצי הכתיבה של אמילי בצורה סוחפת במיוחד.
"דיקנסון" היא, במידה רבה, הסדרה הכי 2019 שיש כרגע על המסך. היא מתהדרת בכוכבת מוכרת (והיילי סטיינפלד אכן טובה וכריזמטית מאוד בתפקיד הראשי), מופקת לעילא ומלהטטת בין אלף סוגות בלי להתחייב לאף אחת מהן עד תומה. היא משוכללת ומלאת רפרנסים כמו "בוג'ק הורסמן", ושולחת את צופיה לעבר מחקר על מה קרה באמת ומה הומצא כמו "היורשים". וכמו לא מעט סדרות נטפליקסיות, נדרשים שניים-שלושה פרקים כדי להבין את הקטע שלה ולהחליט אם מדובר בהברקה פוסט-ז'אנרית או קשקוש היפסטרי שמאוהב בעצמו.