לרוב, כשסדרה ממשיכה מעבר לשלוש או ארבע עונות, מרחף מעליה כל הזמן החשש שהיא פתאום תיקח תפנית לא ברורה, שלתסריטאים יגמרו הרעיונות המקוריים ושהיא "תקפוץ את הכריש" (ביטוי שכבר פחות משתמשים בו, וחבל). יכול להיות שכולנו עדיין בטראומה מ"אבודים", אבל מדובר בדאגה לגיטימית לחלוטין, מכיוון שלפעמים סדרות ממשיכות לרוץ מטעמים שהם לא יצירתיים, אלא כלכליים.
אבל ישנה גם התופעה הנדירה של הסדרות הבודדות שמצליחות להשאיר את הצופים דבוקים אליהן גם אחרי 10 עונות ומעלה - "האנטומיה של גריי" היא כמובן הדוגמה המתבקשת ביותר, "פילדלפיה זורחת" היא דוגמה נוספת ויש את "תרגיע" של לארי דיוויד - שעונתה ה-11 משודרת כרגע.
דיוויד נהנה מחופש יצירתי שמגיע רק עם הקילומטראז' וההצלחה שלו בעולם הבידור. הוא כותב עונה חדשה של "תרגיע" מתי שבא לו ולא מחויב ללו"ז נוקשה. התוצאה היא שרוב העונות של "תרגיע" מרגישות רעננות ומחדשות, למרות שמדובר באותה נוסחה מוצלחת שעובדת עוד מהעונה הראשונה - סדרה של אינטראקציות אנושיות יומיומיות שדיוויד מתנהל בתוכן כמו פיל בחנות חרסינה, שלרוב נראות לא קשורות אחד לשנייה אבל נקשרות יחד יפה בסרט אירוני בתום הפרק.
צריך לומר את האמת - עונה 11 לא תירשם בדפי ההיסטוריה כאחת מהעונות המוצלחות ביותר של "תרגיע", בעיקר מכיוון שהיא מרגישה לא אחידה ולא לגמרי אפויה, ושדיוויד והצוות מסביבו כבר מתנהלים על טייס אוטומטי. אבל גם עונה בינונית של "תרגיע" היא עדיין משעשעת וכיפית יותר מרוב מה שיש למסך הקטן להציע, ויש הופעה אחת מסקרנת במיוחד שמשדרגת את העונה הזאת משמעותית - השחקנית הצעירה והאלמונית קיילה מונטרוסו מחייה, שמקבלת זמן מסך מועט אך משמעותי בעונה בתור מריה סופיה.
בעונה החדשה, דיוויד עובד על סדרה חדשה בשם "לארי הצעיר" שמבוססת על, ובכן, חייו כלארי דיוויד הצעיר, ובתחילת העונה נסחט על ידי בעל מסעדה מקסיקנית לתת את התפקיד הראשי, של בלרינה יהודייה, לבתו מריה סופיה - לטינית שמנמנה עם אפס כישורי משחק. קו העלילה הזה מספק כמה סצנות עם הופעה קומית מבריקה מצד מחייה, שגונבת את ההצגה מכל המעורבים: הקאסט הקבוע של הסדרה וגם השמות הגדולים שמגיעים להופעות אורח, כמו סת' רוגן, ג'ולי בוון, קיילי קווקו, ג'וש גאד וכמובן טד דנסון, שחוזר לגלם את עצמו.
עם הליהוק הגאוני הזה, דיוויד מזכיר שוב שהוא לא כוכב מגלומן, אלא יוצר טלוויזיה חכם שיודע טוב מאוד מתי ואיך לפנות את הבמה לכישרונות צעירים ומגוונים, ומודע לכך שהקהל של ימינו לא רוצה לראות על המסך חבורה נרגנת של גברים סטרייטים לבנים ומבוגרים. הנרגנות הטרחנית כמובן עדיין שם, כי מהי "תרגיע" בלעדיה, אבל הופעות האורח השונות, ובראשן זאת של קיילה מונטרוסו מחייה, מתבלות את העונה ברגעים של מודעות עצמית למקום של דיוויד בתעשיית הבידור כרגע, והרצון שלו להמשיך ולהתקדם עם הזמנים.
זה ניכר באופן שבו דיוויד כותב ומשלב בדיחות על מיעוטים. למשל, כשהוא מגיע למשרד של נטפליקס וחושב שאחת המשתתפות בפגישה מזדהה כא.בינארית, הוא נותן לדמות הלהטב"קית נראות וסוכנות להשתתף בבדיחה. אם נשווה את זה לדייב שאפל, נניח, והספיישל האחרון שלו שהיה ברובו מונולוג שנאה כלפי הקהילה הטרנסית, אפשר לראות איך כל הטענות נגד האופן בו הפוליטיקלי קורקט הרס את הקומדיה מתפוררות לחלוטין.
אפשר להיות גבר לבן וסטרייט ועדיין לצחוק על מגדר, גזע או זהות מינית של אחרים - כל עוד הבדיחה היא איתם, ולא על חשבונם, והם מקבלים מקום ראוי בשולחן. לארי דיוויד בהחלט יודע לעשות את זה, וגם בלי להתרברב או להכריז על כך שהוא מקפיד על גיוון - הוא פשוט מיישם אותו. הדבר היחיד שמעיב על העונה מהבחינה הזאת הוא קו עלילה שמנופובי להחריד, לא מצחיק אפילו קצת ומעורר אי נוחות בפרק השישי של העונה, אבל אף אחד לא מושלם. בטח לא לארי דיוויד.