ב-5 בנובמבר 1955 התרחש מפגש היסטורי בין המדען אמט בראון והתיכוניסט מן העתיד מרטי מק'פליי. כשהשניים נפגשים לראשונה, דוק בראון מתקשה להאמין שהנער שניצב מולו אכן הגיע מהאייטיז. "אז תגיד לי, ילד העתיד", שואל דוק, "מי נשיא ארה"ב ב-1985?". "רונלד רייגן", עונה מרטי. "רונלד רייגן??? השחקן?!", מגחך דוק, "ומי סגן הנשיא, ג'רי לואיס?".
אבל, כידוע לכל צופי "בחזרה לעתיד" מ-1985, נשיאותו של רייגן לא היתה בדיחה. רחוק מכך; זו היתה אחת מהכהונות הנשיאותיות החשובות, המשפיעות והפופולריות בתולדות ארה"ב והעולם. מגזין טיים בחר ב-2003 ברייגן כאחד ממאה האנשים החשובים של המאה ה-20. CNN בחרה בו ב-2005 כאישיות המרתקת ביותר ב-25 שנותיה הראשונות, ו-2.4 מיליון אמריקאים בחרו בו באותה שעה, במשאל של ערוץ דיסקברי, כאמריקאי הגדול מכולם. בסקרים של אוניברסיטת קוויניפאק בעשור האחרון הוא נבחר בקביעות לנשיא הטוב ביותר בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. גם בקרב חוקרים רציניים נתפס רייגן כנשיא חשוב: במשאל ההיסטוריונים האחרון של רשת C-Span שנערך ב-2017, למשל, הוא דורג תשיעי (מתוך 45 נשיאים, כן?). פרופ' אלווין פלזנברג, חוקר נשיאים אמריקאיים, בחר ברייגן (ביחד עם טדי רוזוולט) לנשיא השלישי בטיבו בכל הזמנים - לפני אייזנהאואר, פרנקלין רוזוולט, טרומן, ג'פרסון וקנדי. וזו כבר ממש לא בדיחה.
כל אלו מסבירים מדוע רייגן הוא גיבור ראוי לסדרת תעודה בת ארבעה פרקים וכמעט ארבע שעות כמו "הרייגנים" (משודרת ב-HOT8 וב-yes דוקו). אבל אף שהסדרה שיצר מט טירנוור ("ולנטינו: הקיסר האחרון", "איפה רוי כהן?") עבור שואוטיים לא מנסה לרגע להמעיט בחשיבותו ההיסטורית של רייגן, הטון השולט בה רחוק מלשקף את הפופולריות שלו. יותר משזו סדרה רטרוספקטיבית - זו סדרה ביקורתית. כהונתו של רייגן מוצגת דרך שורה של החלטות הרות משמעות ואירועי מפתח - המדיניות הכלכלית, ההעצמה הצבאית, יחסי החוץ עם ברית המועצות, הקמפיין נגד סמים, האיידס - ודרך שורה של מרואיינים, חלקם מתוך מעגל מקבלי ההחלטות וחלקם מתבוננים מן הצד, שמציעים ניתוחים קצרים ושיפוטיים על התנהלות הנשיא. העיתונאי (הליברל) רון רייגן, בנו של הנשיא, טוען שאביו "חתך בעריכה" בעיות יסודיות בחברה האמריקאית כמו גזענות, מיזוגניה ופערים כלכליים; פרופ' איאן לופז קובל על כך שלשיח השנאה שקידם רייגן "לא היתה השפעה שלילית מספקת על המורשת שלו"; העיתונאי רוברט שיר קובע שרייגן היה "הרסני לאנשים שבטחו בו"; ופרופ' ג'ייסון ג'ונסון מסביר ש"המצב הכלכלי באמת השתפר - לאנשים שכבר היה להם כסף". אנשים מתעלמים מזה, אומר ג'ונסון, "כדי לשמר את המיתוס של נשיאות רייגן".
"הרייגנים", אם כן, נמצאת כאן על תקן מכסחת מיתוסים. היא לא עושה זאת בגסות ובצעקנות, וגם לא בהעמקה בדיונים מורכבים (למשל, בנוגע למדיניות הכלכלית או למדיניות החוץ), אך המסרים שלה ישירים וחדים. כל הישג של רייגן זוכה לפרספקטיבה נגדית שמעמעמת את עוצמתו; הניצחון הפנומנלי בבחירות לנשיאות ב-1982, למשל, מוצג כהצלחה שהושגה בזכות רטוריקה מפלגת ושיח גזעני מקודד (פוליטיקת משרוקית כלבים); ההישגים הכלכליים מוזכרים בצד הסתרת הפגמים (אחרי קיצוץ המס הגדול נאלץ רייגן להעלות מסים שוב ושוב), סגנון חיים מנקר עיניים, ובעיקר מדיניות שתגמלה עשירים על חשבון עניים ותאגידים על חשבון איגודים. רייגן, כפי שאומרת פעילת זכויות האזרח מאיה וויילי, גילם את מיתוס הנשיא המושלם - אבל הוא היה רק שחקן.
ההוא שאין לומר את שמו
כמעט שאי אפשר לצפות ב"רייגנים" בלי לחשוב על דונלד טראמפ. טירנוור בוודאי כיוון לכך שהצופה האמריקאי לא יצליח לפספס את הדמיון בין הנשיא שעזב את הבית הלבן נישא על בטן מסוק וגלי הערצה לפני 31 שנים וזה שעזב את אותו המקום בכעס ובעלבון לפני ארבעה ימים: הדמוקרט המוצהר שהחליף צד; המנהיג שלא מצטיין בנתונים ומתעלם מעובדות אבל יודע לתת שואו ולגעת באנשים; הקרבה למיליארדרים והריחוק ממיעוטים; השימוש ברטוריקת הפחדה שמעודדת פילוג וגזענות; האינדיבידואליזם הקיצוני והצעדים הכלכליים שתיגמלו תאגידים וטייקונים; תפיסת הממסד כמכשול ("הממשל הוא הבעיה") וערעור האמון בדמוקרטיה; ההתנהלות הראוותנית בבית הלבן; ואימוץ הימין האוונגליסטי לצרכים פוליטיים.
לעתים המרואיינים משרטטים בעצמם את הקו המוביל מהכהונה המכוננת של רייגן אל המפלגה הרפובליקאית היום ("אבי יצר את הברית הלא-קדושה בין הרפובליקאים והאוונגליסטים", אומר רון רייגן); לעתים הסדרה מסתפקת בקריצות (שיח בין שדרי טלוויזיה, לאחר הניצחון הסוחף של רייגן בבחירות, שלא מבינים "מאיפה זה הגיע" - וגם רגע אחר שבו מוזכר כוח נגד אפשרי, סנאטור דמוקרטי צעיר ומרשים מדלוואר בשם ביידן). אבל נדמה שכל הזמן הציצה הכתומה מזדקרת מבעד לבלורית הרייגנית המגורזת. המילה "טראמפ" לא נאמרת בסדרה, ואין בכך צורך; כש"הרייגנים" מזכירה את הקריאה של רייגן ל"חוק וסדר" מול הפגנות המוניות, את הסירוב שלו לגנות ארגון שמקדם קונספירציות או את השימוש שלו בסלוגן "להחזיר את אמריקה לגדולתה", אין צורך להגות את השם המפורש.
כשצופים כך ב"הרייגנים", כל אירוע מהדהד את מקבילו בקדנציה של טראמפ: מהעלייה לשלטון באמצעות שיח של שיסוע ("מנהיג לאומי שקיבל החלטה לקדם קונפליקטים על בסיס גזע ושנאה כאסטרטגיה כדי לעורר מצביעים ולזכות בבחירות", אומר לופז) דרך דיכוי מחאה ציבורית ביד קשה ועד טיפול כושל במגפה. במקרה של רייגן, היה זה ה-HIV - נגיף שהציב אותו בעמדה לא נוחה כגבר סטרייט, מבוגר, שמרן וקרוב לכנסייה האוונגליסטית (שראתה באיידס עונש משמיים). רייגן - על אף שהכיר הומואים עוד מתקופתו כשחקן בהוליווד - טען שההומוסקסואליות היא מחלה ושצריך להתגונן מפני נשאיה ("הם לא מסופקים מלסבול בעצמם אלא יוצאים לחפש אחרים שיידבקו במחלה"), והממשל שלו התעלם מהאיידס באופן מופגן.
כמעט 21 אלף אמריקאים מתו מהמחלה לפני שרייגן התייחס אליה לראשונה בפומבי, מספר ששילש את עצמו עד יומו האחרון בתפקיד. ד"ר אנתוני פאוצ'י, שמונה ע"י רייגן לראש המכון הלאומי לאלרגיות ולמחלות מידבקות (תפקיד בו הוא מחזיק עד היום, חרף רצונו של טראמפ להדיחו) והיה מראשוני חוקרי האיידס, ניסה להסביר לנשיא שהמחלה פוגעת בכולם, אבל רייגן מיאן להקשיב. באין מענה מרייגן הנחבא אל המשרד הסגלגל, פאוצ'י היה לשעיר לעזאזל. הפעיל החברתי הלהט"בי לארי קריימר כינה אותו "אידיוט שימושי", אך לימים חזר בו וטען שפאוצ'י היה "הגיבור האמיתי והיחיד" בממשל. אין ספק שאת הדברים שאומר פאוצ'י על רייגן - "הייתי מתוסכל מאוד, ראינו קטסטרופה בהתהוות והוא לא רצה לעשות דבר בעניין" - הוא יאמר לימים גם על טראמפ. אבל אפשר להניח שאפילו ההתמודדות עם עיניו העצומות של רייגן בשנות ה-80 לא הכינה את פאוצ'י לנשיא שמבטל במחי יד מגפה שקטלה 400 אלף אמריקאים, מבטיח שהווירוס ייעלם מאליו וממליץ לשתות אקונומיקה.
ישראל טרנסלייט
אם הצופה האמריקאי לא יכול לצפות ב"הרייגנים" מבלי לראות את דונלד טראמפ, הצופה הישראלי יתקשה לצפות בה מבלי לחשוב על בנימין נתניהו. רייגן הוא אחד ממושאי השראתו של ראש הממשלה. ב-2003, כשהיה שר אוצר, ביקש נתניהו ליישם את הרייגניזם הכלכלי (משל השמן והרזה המפורסם של נתניהו לקוח ישירות - וללא קרדיט - מנאום של רייגן מ-1964); בכהונתו כראש ממשלה הוא מנסה שוב ושוב לאייש תפקידים באנשי שלומו מתוך התפיסה הרייגנית ש"אנשים זה מדיניות". בחדרי החקירות של תיקי האלפים סיפר נתניהו על שיחות שניהל עם הנשיא כשהיה ציר בוושינגטון ב-1982. "כולם חשבו שהוא טיפש", אמר נתניהו, "הוא היה הכי לא טיפש".
אבל רייגן של "הרייגנים" מזכיר את נתניהו לא במדיניות, אלא בהתנהלות: פרזנטור מוצלח עם שליטה אבסולוטית במדיום הטלוויזיוני והבנה עמוקה של הממד התיאטרלי בתפקיד (רייגן היה שחקן, נתניהו לקח שיעורים בהופעה מול מצלמה); "איש המכירות האולטימטיבי", כדברי ג'ונסון (רייגן היה הפנים של ג'נרל אלקטריק, נתניהו היה מנהל שיווק); פוליטיקאי שיודע לעשות שימוש ציני, מניפולטיבי ואפקטיבי ברטוריקה של הפחדה ושנאה ("מישהו שמוכן לעשות את מה שהוא יודע ששגוי - לפלג את הציבור - כדרך לזכות בכוח", אומר לופז); וגם "קוסם", אדם שיכול בכוח קסמו האישי להיחלץ משגיאות (כמו פליטת מידע סודי בעימות בחירות) ואפילו משקרים ברורים (כמו פרשת איראן-קונטראס).
אולם נקודת הדמיון המעניינת ביותר בין השניים נמצאת דווקא לצידם, בדמות הגברת הראשונה והגברת הראשונה בעיני עצמה: שתי נשים דומיננטיות, מגוננות על בעליהן, חיות על חשבון משלם המסים, משתוללות מכעס, ובעיקר - מעורבות ומתערבות בניהול ענייני המדינה אף שלא נבחרו לתפקידן.
ננסי רייגן, שהתרגלה ללייף סטייל של בוורלי הילס, העתיקה את הרף גם לבית המושל בסקרמנטו ולבית הנשיא בוושינגטון. היא התנהלה באקסטרווגנטיות ובבזבזנות בשיאו של משבר כלכלי, וברגע סמלי ומקומם של ניתוק קנתה כלי חרסינה באלף דולר ביום שבו מיליארד דולר קוצצו מארוחות הצהריים במערכת החינוך. היא גם סיבכה את הבית הלבן בפרשת קבלת מתנות אסורות, והפכה לגברת הראשונה הכי לא פופולרית בהיסטוריה המודרנית.
טרגדיה אמריקאית
אבל גם בלי הפופולריות, נותרה לננסי ההשפעה: "הכוח מאחורי הכס", כפי שקורא לה העיתונאי ג'ונתן אלטר. סגן ראש הסגל, מייקל דיוור, היה איש אמונה, "העיניים והאוזניים שלה בלשכה" כדברי הביוגרפית קיטי קלי. ג'יימס בייקר, ראש הסגל של רייגן (ולימים שר האוצר ומזכיר המדינה), מספר שכשהטיל משימות על דיוור היה סגנו הולך לדווח לננסי. דון ריגן, שר האוצר לשעבר וראש הסגל שהחליף את בייקר, לא קיבל את מרותה של ננסי, כינה אותה "אשת הדרקון" והסביר ש"לא מינו אותי לראש הסגל של הפאקינג גברת הראשונה". בספר שפרסם לאחר שעזב הוא תיאר את רייגן בכהונתו השנייה (אז כבר סבל, בדיעבד, מאלצהיימר) כ"מנהל הססן וחסר אסרטיביות שנשלט במידה רבה על ידי גברת ראשונה תככנית שעסוקה בתדמית ונשענת על תחזיות של אסטרולוגית". לפחות החלק האחרון והמדהים היה מדויק: ננסי רייגן ניהלה שיחות תדירות עם אסטרולוגית, צמצמה בעצתה את מסיבות העיתונאים של בעלה וניהלה את הלו"ז הנשיאותי בהתאם למפות הכוכבים.
לכל אורכה טוענת "הרייגנים" שרונלד רייגן האקס-הוליוודי נותר שחקן גם בבית הלבן. "המטבחון", רביעיית מיליונרים מקליפורניה, הריץ אותו לפוליטיקה כדי שימלא את מבוקשם להפחתת מיסים ורגולציה; ננסי תפקדה כלחשנית שעומדת מאחורי הקלעים; והוא, כדברי רוברט שיר, ידע "לעבוד לפי תסריטים ולגלם איש של אנשים". רייגן, הנשיא החשוב והמשפיע, הולך ומרוקן בסדרה לכדי איש קש. זה אולי מוגזם, אבל זה בהחלט מלמד על חשיבות הכישורים התיאטרליים לתפקיד - חשיבות שנדמה כי רק גדלה מאז. רייגן עצמו, כשנשאל על כך, אמר ש"היו רגעים במשרד הזה שתהיתי איך אתה יכול למלא את התפקיד אם לא היית שחקן". המציאות של 1985 נשמעה לדוק בראון ב-1955 כבדיחה, אבל על פי רוב הדוברים ב"הרייגנים", זאת לא היתה בדיחה; זאת היתה טרגדיה אמריקאית שהתחילה בשחקן ונגמרה בכוכב ריאליטי בבית הלבן.