מכירים את זה שאתם אופים עוגה והיא פשוט לא יוצאת כמו שצריך, למרות שחשבתם שעקבתם אחר ההוראות במתכון? על הנייר, ל"החוג לאנגלית" יש את כל המרכיבים הנדרשים כדי להפוך לסדרה מוצלחת. היא הופקה תחת כנפיה החוסות של נטפליקס, היא גייסה לשורותיה כמה וכמה שחקנים מוכרים ומצוינים (ובראשם סנדרה או, כוכבת "האנטומיה של גריי" ו"להרוג את איב") ונשענה על הפופולריות היחסית של הפוליטיקלי קורקט (בחירה שמתיישבת בדיוק עם האג'נדות של או). מקריאת התקציר, נראה היה ש"החוג לאנגלית" נכונה מאוד, וכנראה היא באמת כזו - אבל הייתה בנו ציפיה שהיא תצליח לכבוש יעדים שלא נוגעים רק לטיפול הרגיש שלה בנושאים חברתיים. למרבה הצער (והצער אכן רב), כל אותם המרכיבים שהיו אמורים להעיף את "החוג לאנגלית" לשמיים לא מצליחים להתגבש לכדי יצירה מעניינת מספיק. רוב הזמן היא מעין מסמך "איך לעשות את זה נכון" יותר מאשר סדרה לכל דבר ועניין.

"החוג לאנגלית" עוקבת אחר ג'י-יון קים (סנדרה או), מרצה באוניבסיטת פמברוק שנכנסת לתפקיד ראש החוג לאנגלית, האישה הראשונה שאי פעם קיבלה את הג'וב הנחשב (מיותר לציין שגם האסיאתית הראשונה). הטוויסט? היא מקבלת לידיה את האחריות הנחשקת כשהחוג כבר נמצא בסכנת הכחדה: התקציבים קוצצו, אחוזי ההרשמה נמוכים, המרצים המבוגרים מאבדים רלוונטיות והספרות האנגלית הופכת לנושא פחות ופחות אטרקטיבי בעולם שכולו מסרים מהירים וסרטונים בטיקטוק. ג'י-יון לא יכולה שלא לתהות האם היא קיבלה את התפקיד רק כדי שכשהחוג יקרוס הוא יקרוס בידיה של אישה. באותה נשימה, היא עושה כל שביכולתה כדי להפיח חיים חדשים במגמה הגוססת ומשתדלת לנצל את כוחה למען קידום נשים לא לבנות בעולם האקדמיה הגברי והלבן. על כן, היא הופכת עולמות כדי לתת את סדרת ההרצאות המיוחדת לפרופסור יסמין מקיי השחורה, הצעירה והמבטיחה (וגם לדאוג לה לקביעות); בו זמנית, הרחמים כלפי המרצים הישישים - ג'ואן, אליוט וג'ון - מבעבעים בה.

כאילו זה לא מספיק, נאבקת ג'י-יון עם בעיות מסוגים אחרים: שדה המוקשים שהוא גידול בתה ג'ו ג'ו שמתגלה כטראבל מייקרית שלא ברא השטן (איך אומרים, אין ילד שרע - יש ילד שרע לו), ושדה המוקשים השני שהוא התאהבות בלתי ניתנת להתרה במרצה החתיך והמגניב של האוניברסיטה, ביל דובסון (ג'יי דופלאס המוכשר) - אב ואלמן טרי, עפיפון של ממש וצ'ארמר שלא נראה כמותו. למזלה, הקראש הזה הדדי לחלוטין, אבל לרעתה, ביל הוא מסוג האנשים האלה שמפקששים הכל והחיוך שלו לא מותיר לה ברירה אלא תמיד לסלוח.

לאורך הפרקים, סוגיות חברתיות צפות ומדוברות ללא הרף. אין אה נאטשל: ג'ואן מקבלת את המשרד הגרוע ביותר, מגיעה להתלונן על אפליה על רקע מגדרי ובסוף מתלוננת בפני הממונה הצעירה על המכנסיים המאוד קצרים שזו לובשת; יסמין מתקשה להסתדר עם אליוט, שדובק בגישה המסורתית ללמידה ופחות מרוצה מגישתה הרעננה והמודרנית; ביל מסתבך עם הסגל ועם הסטודנטים לאחר שבלהט הרגע בשיעור על היטלר הוא מצדיע במועל יד. למעשה, אפילו הליהוק של ג'ו ג'ו הוא הצהרה פוליטית בפני עצמה: במבט ראשוני, אפשר היה לחשוב שג'ו ג'ו היא בתה הביולוגית של הגיבורה, שכן שתיהן מלוכסנות עיניים - אבל לא עובר זמן רב עד שאנו מגלים שהילדה מאומצת: מוצאה של ג'ין יו קוריאני בעוד ילדתה היא ממוצא מקסיקני (במילים אחרות, היוצרים כנראה מנסים לומר לנו שלא כל מלוכסני העיניים הם אותו הדבר).

מתוך "החוג לאנגלית" (צילום: יחסי ציבור, netflix)
ביל מפשל בדרכו הממיסה (שוב ושוב ושוב). ג'יי דופלאס ב"החוג לאנגלית" | צילום: יחסי ציבור, netflix

דיונים פוליטיים במסגרת סדרות טלוויזיה - על אחת כמה וכמה כשמדובר בסדרה שזכתה לפלטפורמה כה מכובדת - הם מבורכים. ובכל זאת, הניסיון של "החוג לאנגלית" לחלוש על כל כך הרבה נושאים (כל צורותיהם האפשריות של גזענות, סקסיזם ואייג'יזם) לא מיטיב עמה. הסדרה מכילה שישה פרקים סך הכל, כל אחד מהם באורך חצי שעה בלבד ונראה שהזמן הקצוב שניתן לה לא מספיק כדי לכסות את כל שהתיימרה לכסות. כלומר, "החוג לאנגלית" מעניקה טיפול ללא רבב לאותן סוגיות - אבל מי שלא בקיא משכבר הימים בדקויות הקטנות של התקינות הפוליטית ככל הנראה ילך לאיבוד בסבך המושגים, או גרוע מכך - ישתעמם. 

העובדה המבאסת היא שכל זה מוביל לכך הדמויות לא מפותחות למרות שיש להן פוטנציאל אמיתי (ביל לא יודע לעשות דבר מלבד לפשל בדרכו הממיסה, יסמין לא יודעת לעשות דבר מלבד להיות מגניבה ופורצת דרך וכן הלאה) וש"החוג לאנגלית" פשוט לא מספיק קומית בשביל שנסלח לה על דמויות "וואן טריק פוני". 

וכאן בדיוק העניין: האופי של "החוג לאנגלית" לא מפוצח. היא מוגדרת באופן רשמי כדרמה קומית אבל איננה מצחיקה מספיק בשביל להצדיק את התואר קומדיה ואיננה צוללת לעומק כמצופה מדרמה. גם כשהיא עושה לנו טובה וזורקת איזה פאנץ' ליין, הבדיחות שלה עוברות לא פעם כמאוד מגושמות, שכן היא עושה שימוש תלוש במיוחד בהומור פיזי ואומרת לא פעם את שלא צריך להיאמר. הבלחות מסוימות של "החוג לאנגלית", חשוב לומר, הן לא פחות ממבריקות. אי אפשר לשכוח את הרגע בו ביל מפציר בג'י-יון במהלך משחק באולינג ומשתמש בנוסח הנפלא הבא: "את רואה את הפינים הלבנים האלה? תפילי אותם".