אחרי שבשנה האחרונה היקום הקולנועי של מארוול התרחב יותר ויותר במסך הקטן, המתחרים בדי. סי. (אלה שאחראים על באטמן, סופרמן וגל גדות) החליטו שהם רוצים גם. ובמקום לנסות להשתמש במותגים הידידותיים לכל המשפחה שלהם (ואין באמת הרבה כאלה), הוחלט להשתמש בדמותו של פיסמייקר, חבר ביחידת המתאבדים. הסיפור הבסיסי של יחידת המתאבדים פשוט - ומגניב - מאוד: מדובר באסופה של אנטי-גיבורי על, כאלה שעד לפני כמה שנים היינו מסווגים בתור "הרעים", שנאספו על ידי הממשלה. המטרה? לעשות טוב ולמגר את הרע. האמצעי? במוחם מושתל שבב, ואם יעזו להפר פקודה, הוא יתפוצץ. למה לא?
הגעתו של פיסמייקר - או, אם נקרא לו בשמו האזרחי, כריס סמית' - למסך הקטן מטשטשת רשמית את הגבול בין קולנוע לטלוויזיה, כשהפרק הראשון לסדרה (שעלתה בשנה שעברה וזמינה כעת ב-yes) נפתח בתקציר הסרט הקודם של "יחידת המתאבדים". הסרט נחתם בתחושה שפיסמייקר נבל מרושע גם ביחס לסטנדרט של יחידת המתאבדים, ובסצנה שאחרי הקרדיטים מתברר שהוא שרד את הסרט (בהתחשב בעובדה שנפל עליו בניין, זה לא מובן מאליו). מיד לאחר מכן, אנחנו נכנסים לעניינים: פיסמייקר חוזר לעולם שבו אף אחד לא התגעגע אליו. לא הממסד ולא משפחתו, שמורכבת בעיקר מאבא שמרן/נאו-נאצי שבז לו. מהר מאוד הוא שב לידי הממשל (שכבר הוכיח בסרט הקודם שעמוד השדרה המוסרי שלו גמיש לכל הפחות), ומגויס לפרויקט פרפר. יש מאחורי השם הזה הסבר מאוד יפה, אבל בקצה הוא פשוט נדרש להרוג אנשים רעים ועל-טבעיים, ולעשות מה שהצוות שמפקד עליו אומר לו.
הצוות הזה מורכב מארבעה חבר'ה: אדריאן, המנהיג המסתורי, אמיליה, היפהפייה והקשוחה, ג'ון, החנון המזוקן, וליאוטה, הבחורה החדשה והמתלהבת. את ליאוטה קל לאהוב יותר מכולן, ולו מפני שמגלמת אותה דניאל ברוקס, הלוא היא טייסטי מ"כתום זה השחור החדש". תמיד כיף לראות אותה, גם אם בשלושת הפרקים הראשונים התחושה היא שמגיע לה לקבל יותר מכמה בדיחות על לסביות. ולמרות שנרמז לנו שכל אחד מארבעת שחקני המשנה יזכה לרגע שלו, אנחנו פה בשביל בחור אחד בלבד: פיסמייקר בכבודו ובעצמו, בגילומו של המתאבק-שהפך-לשחקן ג'ון סינה.
אינני חובב היאבקות, וגם מקריירת המשחק של ג'ון סינה לא יצא לי להתרשם במיוחד עד עכשיו. ב"יחידת המתאבדים" שיצא לפני שנתיים הוא היה חביב בסך הכל, אבל מלבד זה לא הייתה לי סיבה להאמין שהוא מוצלח מספיק כדי לככב בסדרה משלו. וכל זה כדי לומר שהוא עושה בסדרה הזאת עבודה פשוט מרהיבה. סינה מבין את פיסמייקר ונותן לו את הכל ומעבר לו, מוצא בו עומקים שייתכן שלא נכתבו בו בכלל, מצייר אותו בתור אנטי גיבור פגום, מורכב ומרתק שראוי לקבל סדרה של שש שעות בכיכובו. פיסמייקר של סינה הוא דמות מצחיקה ומגוחכת שמלאה בכאב, תעופה ותיעוב עצמיים, ובמהלך שלושת הפרקים הראשונים אנחנו מכירים כמעט כל סנטימטר מהגוף שלו (ועל כך יש כאלה שיגידו "תודה רבה"), לומדים מהו הטעם שלו במוזיקה (המון אייטיז) ומהן עמדותיו הפוליטיות. גם כשהסדרה מפשלת (וזה לא קורה כל כך הרבה!), סינה מחזיק אותה על כתפיו בגאון, והוא לבדו סיבה טובה לראות אותה.
נראה שהמטרה העיקרית של יוצר הסדרה ג'יימס גאן (שעבד אצל המתחרים במארוול עם שני סרטי "שומרי הגלקסיה", עד שערק לדי. סי. וביים עבורם את "יחידת המתאבדים" החדש) היא לעשות כיף. וזה עובד טוב: כמו האיש שבמרכזה, "פיסמייקר" היא סדרה מהנה, סוחפת, מטונפת ואפילו טיפה מרגשת. הדינמיקה הקבוצתית ושל פיסמייקר עם כל אחד מהם מתקתקת, וקל להעביר לפרק הבא בסוף כל פרק. אחרי שהז'אנר נהיה כל כך רציני בשנים האחרונות, קל לשכוח שסרטי וסדרות גיבורי על בדרך כלל אמורים קודם כל לבדר, והחיבור בין האקשן עם ההומור עושה בדיוק את זה. עם זאת, נראה שלפעמים המאמץ להיות מגניב וכיפי לא טבעי מספיק: יותר מדי סיקוונסים של אקשן מתוזמר היטב עם שיר פופ משנות השמונים מציעים ש"פיסמייקר" מתעדפת את הסגנון על פני המהות.
מצד אחד, זה מצער, כי ב"פיסמייקר" יש מהות: זוהי סדרה על כל התחנות הנוראיות שלפעמים צריך לעבור בהן כדי לעשות את הדבר הנכון. במרכזה גבר שגדל בבסיס ערכי פסול וחשב שאם המדינה אומרת לך מה לעשות, כל האמצעים כשרים - עד שהוא התערער משם. הסדרה מגרדת את פני השטח של ההתמודדות הזאת בשלושת הפרקים הראשונים, אבל לא מתעמקת בהם. מצד שני, מדובר בסדרה על גבר שהקדיש את חייו עד כה לחזות ולסמליות שעולה ממנה, ורק עכשיו למד שיכול להיות לו גם תוכן ומורכבות. ברור שיהיה כאן תיעדוף של הצורה על התוכן. היא בבירור נעשית על ידי אנשים מוכשרים ויש מקום לקוות שבהמשך נשמע את מה שיש ל"פיסמייקר" לומר, ושלא רק נראה כמה מגניב היא נראית כשהיא מדברת.