זה לא מדור אוכל פה, אבל בכל זאת – קחו מתכון למתחילים: מזגו אחד שף/איש קולינריה משכיל וכריזמטי, הוסיפו אחד זמר אהוב שהוא גם פוּדי (אפשר למצוא בסופר הקרוב לביתכם) וערבבו בנמרצות. את הבלילה העלו על כלי תחבורה לבחירתכם, ושלחו את הצמד לחקור "טרוארים" (תאי שטח) קולינריים, לטעום ולבשל מהמטעמים המקומיים. בתיאבון!
בזמן ש"אהרוני וגידי" האהובה נמצאת בחל"ת ולא ברור מתי תשוב למסך, ב-HOT8 עמלו על פורמט דומה - שלא לומר זהה - לצמד האכלנים שכובש את העולם. הם השתמשו במתכון שמצורף לעיל, אפו בחום נמוך, וקיבלו את "ארץ האוכל עם מירי מסיקה ורותי רוסו": התשובה הנשית למסע המופלא של הבשלן והאכלן.
בשונה מ"אהרוני וגידי", הסדרה של רוסו ומסיקה קצרצרה ומקומית – כנראה עוד אחת מהשלכותיה של הקוביד (או, הימור שהוא בעצם טוב יותר: הנגיף חייב רעיונות לסדרות מקומיות וזולות להפקה, ולמעשה הגעתו בראה את הסדרה). התוכנית כולה מתפרשת על שלושה פרקים של כחצי שעה, וכל אחד מהם מתמקד בחקלאי אזור אחר בארץ: רמת הנגב המערבית, אזור השרון ורמת הגולן. האם באמת יש הבדל מהותי בין סוגי האנשים, המאכלים והאדמות שמגדלים בכל אזור? לגבי השאלה האחרונה התשובה חיובית, לגבי האחרות – לא כל כך בטוח, אבל זה חלק ממה שהיא באה לבדוק.
אחרי שיר ומונטאז' פתיחה שמרגיש כאילו נשלפו ישר מתוך המאה הקודמת, אנחנו פוגשים את רותי ומירי. על הנייר, אין מה שמחבר בין מסיקה לרוסו; מצד שני, מדובר בשתי פצצות כריזמה טלוויזיוניות, אז אין סיבה אמיתית שזה לא יעבוד. יחד הן שמות פעמיהן לפגוש את חקלאי הארץ ובכך לחזק את נרטיב ההתיישבות הציוני; להלל את עבודת האדמה, להעלות על נס את חקלאי הארץ והתוצרת המקומית, ועל הדרך לעשות יחסי ציבור מאוד טובים למשקים החקלאיים אליהם הן מגיעות.
ואיכשהו, לראות את התוצרת המקומית המדהימה (בלי צחוק) שמגדלים כאן, זה הרבה יותר מבאס מאשר מעודד. כלומר, נחמד לראות שנשארו עוד כמה אחרוני חקלאים, ושיש אנשים שמקדישים את חייהם לגידול זיתים ועגבניות שרי; אבל יותר מפעם אחת במהלך הסדרה, החקלאים מודים כי את התוצרת הנפלאה שמיוצרת ממש כאן – האזרח הפשוט לא באמת יכול לקנות. כי כל הדברים הטובים באמת נשלחים לייצוא, אז מה אם יש קהל שמת ללחך קצת סליקורניה. ועם כמה שנחמד לראות איזה דברים יפים מגדלים כאן, עוד יותר מתסכל להיזכר שבסוף, וכמו תמיד, אנחנו שוב יוצאים הפראיירים.
בחזרה לתוכנית. סדרות מסוג "שלחנו מומחים לדבר על אוכל", שגם "ארץ האוכל" משתייכת אליה, אלה סוג תוכניות שיש בהן עניין לציבור בגלל א') כימיה מחשמלת בין מושאיה, ב') מתן במה לחומרי גלם ושיטות ייצור ייחודיים, שאין מצב שנראה בפריים טיים, ו-ג') כמויות של ידע רלוונטי לצופה שהוא לא היה יכול למצוא בשום מקום אחר. שנים, תהליכים, אנקדוטות, כל מה שיש להציע. "ארץ האוכל" ניסתה לעשות את כל אלה – אבל באף אחד מהם היא לא מצטיינת.
א') כן, לחבר את רותי רוסו למירי מסיקה, שתי נשים שאני לא אופתע אם לא נפגשו מעולם לפני יום הצילום, זה הימור. הימור הגיוני; כאמור, הן שתי פצצות כריזמה שובות לב. קשה שלא להתאהב במירי מסיקה בכל דקה שרואים אותה על המסך (גם אם האופטימיות וההתלהבות הנצחית היו יכולות להימאס בשלב מסוים, השלב הזה בהחלט לא מגיע אחרי כל כך מעט פרקים). ורותי רוסו? היא הפציעה לחיינו ממש לא מזמן, ומיד הפכה לגירל קראש האולטימטיבית. בפרק הראשון יש דיסטנס בין השתיים; כנראה שלא עשו להן יותר מדי ימי גיבוש לפני הצילומים. בפרק השני מתוך השלושה ניכר שהן כבר קצת יותר הכירו, והדינמיקה זורמת יותר. מכאן ועד "כימיה מחשמלת" הדרך עוד ארוכה.
ב') התוצרת החקלאית שמוצגת בפרקים היא סטנדרטית בסך הכל, ולא משאירה את הצופים עם פיות פעורים. אין מה לעשות, אנחנו מדינה קטנה וכשרה ברובה, כנראה שלא נמצא כאן מיני פירות טרופיים משוגעים או חרקי מאכל. ועם כמה שפינגר ליים זה סקסי ושונה, זה בכל זאת דבר שראינו פעם-פעמיים בטלוויזיה.
אבל עקב האכילס העיקרי של הסדרה נעוץ בסעיף ג'), בידע הקולינרי שמועבר לצופה: הוא דל בצורה מרגיזה. זה חיסרון משמעותי בעיקר כי זה כנראה הדבר שהיה יכול להיות הכי קל לפתור, אבל משום מה לא עושים את זה – ובתום הצפייה הצופים נשארים עם מעט מאוד ביד. וזה לא שחסר לרוסו ידע קולינרי לחלק; הוא פשוט, מסיבה לא ברורה, לא מועבר מספיק לצופה. חבל.
שלא תטעו, בהחלט יש ל"ארץ האוכל" פוטנציאל; רוסו את מסיקה יכולות בקלות להפוך לפאוור-קאפל טלוויזיוני משגע, והבסיס לטלוויזיה טובה אמנם חבוי, אך קיים. אבל מה לעשות, כדי להכין עוגה בלתי רגילה אי אפשר להיצמד למתכון הבסיסי; קמח, ביצים וסוכר גרידא לא יביאו אתכם רחוק. למתכון הבטוח הזה צריך לבזוק עוד כמה גרמים טובים של תוכן ייחודי ויצירתיות, ואז יהיה אפשר ליצור משהו באמת יוצא דופן.