תראו, ל"מיס מארוול" ("Ms. Marvel") לא היו נתוני פתיחה יותר מדי טובים מראש, משני טעמים. אחת: ההיסטוריה של סדרות מארוול בדיסני+ (שירות הסטרימינג שיגיע גם לישראל בשבוע הבא) לימדה אותנו שאחרי סדרות מצוינות מגיעות סדרות גרועות-עד-בינוניות. דוגמאות? אחרי "וונדה-ויז'ן" קיבלנו את "הפלקון וחייל החורף" המשמימה, אחרי "לוקי" הגיעה "מה אם" המיותרת. הסדרה האחרונה של מארוול שעלתה בשירות היא "מון נייט" שהייתה פשוט נפלאה, ואנחנו מתאוששים ממנה עד עכשיו. ככה שמחכה לנו אכזבה בקרוב, זה ברור.

ב': סדרות שנושאות דגלים עתידות להיכשל. לשאת על כתפייך את משקל "גיבורת העל המוסלמית הראשונה" או "האישה הראשונה במרכז סדרה של מארוול ודיסני+" זה לא משא קל לסחוב וזה לא דגל נעים להניף. החשש הוא תמיד להיות צודקת מדי, הירואית מדי, להיות מוצג ראווה מדי - ומרוב שאיפה להוות דוגמה לזנוח בצד את העלילה, פיתוח הדמויות, הרגש, היצירתיות. לדמויות נושאות דגלים יש נטייה להפוך לפלקטיות, רדודות ומשעממות - העיקר שיישאו את הדגל; קחו לדוגמה את גיבורת העל הראשונה שזכתה לסרט משל עצמה, הלוא היא קפטן מארוול. ואותה קפטן מארוול בדיוק היא גם אהובת נפשה והמודל לחיקוי של קמלה קאן, גיבורת סיפורינו.

>> מארוול, פיקסאר ו"האנטומיה": מדריך ההמלצות המלא לדיסני+

אז נושאת הדגל הנוכחית היא קאן (אימאן ולאני), 16, ג'רזי סיטי. היא תיכוניסטית לא רגועה, פאנגירל רצינית של גיבורי העל - תחביב שלא מקובל על הוריה, אלא מה - וכנראה סובלת מ-ADHD חמור. היא חולמת להיות גיבורת על, וכמובן, ברגע שהיא אומרת את המשפט "אלו לא בדיוק הבנות החומות מג'רזי סיטי שמצילות את העולם", היא מגלה צמיד עתיק שהופך אותה בדיוק לכזו. את כל זה היא עושה לצד החבר הכי טוב שלה, ברונו, חבר אפלטוני (בינתיים) וה-Q לג'יימס בונד שלה. אבל אנחנו לא מדברים על ברונו. (סליחה על זה).

זה מרגיש כמו הזמן להצהרות דרמטיות, אז הנה: "מיס מארוול" מקיימת את ההבטחה שלה ומצליחה להתעלות מעל נתוני הפתיחה המעאפנים, או לפחות זה המצב בפרק הראשון שיצא עד כה (מתוך שישה סה"כ). בזמן שסדרות תיכון רבות אחרות מפספסות לחלוטין ומייצרות דרמות של מבוגרים בתלבושת אחידה, "מיס מארוול" לא מרגישה כמו סדרה על בומרים ששכחו מה זה להיות בני נוער. ולמרות אותה נשיאת דגל שמחרבנת כל יצירתיות או מעוף, הסדרה שיצרה בישא קיי. עלי היא לא סדרה חלוצית על המוסלמית הראשונה במארוול. היא אולי ממש ממש קצת על זה, אבל היא בעיקר סדרת תיכון, ואחת שעובדת.

הדבר הבולט ביותר ב"מיס מארוול" הוא הוויזואליה שלה. בכל רגע פנוי קופצים על המסך איורים, גזירי נייר ואנימציות משוגעות שמדגימות את אהבתה של קאן לגיבורים השונים ולקרול דנברס בפרט, וגם לעתים משמשים ככלי לקידום העלילה - למשל כמו בחלק אחד יפהפה שבו שיחת וואטסאפ מקבלת ביטוי מדהים בכתובות על כביש ובניינים ברחוב. עריכתית הסדרה מלאה בקפיצות, ג'אמפקאטים ומעברים זריזים בין סצנות, שנותנים לה קצב מהיר, כמעט מדי - אבל זו בחירה שמסתדרת לחלוטין עם אופייה של קאן והיא מצליחה להעביר את התחושה שאנחנו נמצאים בתוך הראש שלה, הפרעת קשב וריכוז והכל. וגם אם נשים בצד את זה שזו בחירה מדויקת לדמות, בעיקר נורא מרענן לראות תוכן גיבורי על שיוצא קצת מהשטנץ הקבוע.

מתוך "מיס מארוול", אימאן ולאני (צילום: Daniel McFadden, Disney+, יחסי ציבור)
מתוך "מיס מארוול", אימאן ולאני | צילום: Daniel McFadden, Disney+, יחסי ציבור

אז אנחנו לא מדברים על ברונו (שוב סליחה! קשה להתאפק), אבל אנחנו חייבים לדבר על אימאן ולאני. בניגוד ליתר הכוכבים של מארוול, שעוד לפני שהגיעו למותג גיבורי העל הם היו כמה מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם (היי אנג'לינה ג'ולי) - קמלה קאן הוא תפקיד המשחק הראשון של ולאני. הראשון! אין לי שמץ של מושג האם להיות כוכבת בקנה מידה עולמי היה החלום שלה, סביר להניח שכן - ביקום בו אין גיבורי על אנחנו נאלצים להסתפק בלחלום להיות כוכבי קולנוע - וולאני קיבלה הזדמנות מטורפת, שאין שנייה לה, ממש כמו הגיבורה אותה היא מגלמת. והיא לוקחת אותה בשתי ידיים. היא מצליחה להיות מתוקה ומעצבנת, ממוקדת ומנותקת, רגילה ומיוחדת - או בקיצור, כל מה שנערה בת 16 צריכה להיות. עוד לא ברור אם זה באמת כישרון משחק או פשוט קליעה מדויקת לטייפקאסט, אבל אין ספק שההימור של מארוול השתלם. 

עוד מוקדם לדעת מה תביא עלינו הסדרה בחמשת פרקיה הנותרים, מפני שעד כה קיבלנו פשוט אוריג'ין סטורי, והוא הסתיים בתום הפרק הראשון. מה שכבר כן אפשר להגיד די בבירור, הוא שחממת היוצרים שנקראת ספריית הסדרות של מארוול בדיסני+ הוכתרה כהצלחה יתרה. להוציא את "ספיידרמן: אין דרך הביתה", ומאז תחילת השלב הרביעי שהושק עם "האלמנה השחורה" ביולי 2021, הסרטים של המותג נעו על הציר שבין חמודים פלוס למאכזבים למדי. לעומת זאת, הסדרות של המותג מלאות ביצירתיות, מעוף וכישרון מרוכז. אין ספק שלאנשי המסך הגדול יש לא מעט מה ללמוד מהאחות הקטנה.