כמו השיתוק של כריסטופר ריב, כמו ההתאבדות של רובין וויליאמס, כך הפרקינסון של מייקל ג'יי פוקס נראה כמו בדיחה פרטית של גורל עם חוש הומור מופרע באכזריותו. השחקן שהתזזיתיות הייתה סמלו המסחרי הוא כיום הפנים של המחלה שהתזזית בה היא לא-רצונית, באמת מצחיק מאוד. אם זה נשמע סר טעם, אז מייקל ג'יי פוקס בעצמו רואה את הבדיחה, ואותו זה דווקא די משעשע. אני חושב שזה חלק מסוד הקסם של הדוקו "Still: A Michael J. Fox Movie", שעולה בסוף השבוע באפל TV פלוס: אין בסרט הזה שום התקרבנות. רק חשבון נפש, הומור עצמי והשלמה.
הדבר הראשון שבולט ב"Still" הוא רמת הפתיחות של פוקס למצלמות ולשאלות של הבמאי דיוויס גוגנהיים. הסרט הוא אמנם עיבוד לאוטוביוגרפיה מאת פוקס, אבל שאלות קשות עדיין נשאלות, ובעיקר נחשפים רגעים שלא יכול להיות קל לשתף עם העולם. מגבלות התנועה של פוקס והתאונות החוזרות ונשנות שהן מייצרות, הטיפולים הסיזיפיים שהוא עובר, הכשלים בדיבור - הכל מתועד בלי לעשות מזה עניין, אבל ברור שזה כן עניין (לא הייתי אומר גבורה. כן הייתי אומר כנות, וזה לא פחות מרשים בהקשר הזה).
אבל "Still" הוא לא סרט על חולה פרקינסון, אלא על חייו של פוקס. הילד הכי נמוך בכיתה באדמונטון שבקנדה, השחקן ההוליוודי הכושל שהגיע לסף רעב, הסופרסטאר שכיכב בו בזמן בסרט ("בחזרה לעתיד") ובסדרה ("קשרי משפחה") המצליחים ביותר בארה"ב של 1985, האיש הצעיר שנתן לכל זה לעלות לו לראש, בן העוד-לא-30 שאובחן בפרקינסון והסתיר את זה מכל העולם (וגם מעצמו. או לפחות ניסה, בתחתית של בקבוק אלכוהול). הסרט מוליך את הקהל יד ביד מההתחלה האנונימית אל ההצלחה המטאורית והמכה האנושה, והתחושה היא שבגיל 61, לפוקס יש המון חשבונות לסגור עם עצמו הצעיר. דווקא עם הנוכחי, המבוגר והחולה, הוא חי בשלום יחסי.
רבים מהדברים שמתוארים בסרט אינם חדשים למי שעקב אחרי הקריירה של פוקס. מהליהוק ל"קשרי משפחה" רגע לפני שוויתר על קריירה במשחק, עבור בתקופה המטורללת שבה הצטלם במקביל לעונה של הסיטקום ול"בחזרה לעתיד" הראשון, וכלה בימים שבהם כיכב ב"ספין סיטי" בעודו מסתיר את הרעד בידיו - לא מדובר בגילויים, אבל הקריינות של פוקס הופכת אותם מקוריוזים לחלק מסיפור גדול יותר של חיפוש עצמי, אובדן העצמי ואז מציאתו מחדש, גם אם בגרסה שדורשת הסתגלות יומיומית.
יותר מ-2 מיליארד דולר גייס פוקס עד היום למען חקר הפרקינסון; לצד האהבה חוצת הדורות שטרילוגיית "בחזרה לעתיד" זכתה וזוכה לה, אין צורך בהצדקות נוספות לסרט תיעודי על האיש ועל פועלו. מה שמפתיע ב"Still" הוא התובנות של פוקס על הנ"ל, חוש ההומור שלו, המודעות העצמית שלו. חלק גדול מזה נוגע ליחסים עם אשתו, טרייסי פולאן, ועם ארבעת ילדיהם: כל הצצה של המצלמה אל חיי המשפחה מחזקת את הטענה של פוקס שרחמים הם הדבר האחרון שהוא מקבל או היה רוצה לקבל מהם. אפשר רק לנחש מה נשאר מחוץ לסרט או כמה כיסוי יש להצהרה הזו מלכתחילה, אבל כבר אמרתי: אם יש דבר שהסרט מצליח לעשות, זה לשכנע בכנות שלו ושל פוקס.
כשאדם נופל מהשמיים אל לב החרא של מחלה ניוונית, או כל התמודדות מתמשכת אחרת שהיא בבחינת פורס מאז'ור, יש ערך אמיתי בחשיפת המשמעות החדשה שהוא מוצא לחייו. זה מעניק ל"Still" חשיבות שגדולה מהגיבור שלו, וגוגנהיים עומד במשא בדיוק כמו שצריך: בלי לטרחן בקשר לזה בכלל, אבל גם בלי לשכוח את זה לרגע.