הסיפור של רובי וויליאמס הוא לא סיפור ייחודי. למעשה, אם הוא לא היה אדם אמיתי, אפשר היה בקלות להמציא אותו ולבנות ממנו דמות פיקטיבית שמבוססת על אומנים אחרים עם מסלול חיים וקריירה דומה לשלו. וויליאמס פרץ לתודעה בגיל 16 בלבד, כשהצטרף ללהקת הבנים הבריטית טייק דאת, וזכה איתם להצלחה מסחררת - אבל נותר בצלו של גארי בארלו, מי שהיה אמור להיות הצלע המצליחה ביותר בלהקה.
ההצלחה המהירה הביאה איתה את קלישאות התהילה המתבקשות - אלכוהול, סמים וחוסר יכולת נפשית להתמודד עם הפרסום בגיל צעיר. אם כל אלה היו קשים בזמן שהוא היה חלק מטייק דאת, קריירת הסולו של וויליאמס הגבירה את הווליום של הקשיים. לבדו הוא הפך להיות אפילו יותר מפורסם, וההתמודדות הנפשית במקביל לקריירה האינטנסיבית גרמה לו לשלם מחיר אישי ולאבד מערכות יחסים חשובות.
ב"רובי וויליאמס" ("Robbie Williams"), סדרת הדוקו החדשה שלו ועליו בנטפליקס, אנחנו לומדים את כל האינפורמציה הזאת מוויליאמס עצמו. הסדרה נוקטת בשיטה לא טיפוסית, ומגוללת את הסיפורים בעזרת כמויות גדולות של חומר תיעודי שצולם במשך 30 שנה - בזמן שכוכב הסדרה שוכב על מיטתו בבית, צופה בחומרים לראשונה (לכאורה) ומעניק להם פרשנויות בזמן אמת.
הבחירה הנרטיבית הזאת היא נקודת החוזקה של הסדרה, אבל גם החולשה. מאחר שוויליאמס מספיק רחוק ממי שהיה כאדם צעיר, הוא יכול להעניק נקודת מבט חדשה ורפלקסיבית יותר, והיכולת הזאת מספקת רגעים חזקים ומעניינים. כך, למשל, הוא מודה באופן ישיר ופשוט בתיאוריה הנפוצה שלפיה עזב את טייק דאת כי לא יכול היה לסבול את הזרקור שעל גארי בארלו, וכי המוטיבציה שלו לקריירת סולו הייתה לגנוב מבארלו את החיים שהיו אמורים להיות שלו. ישנם אנשים שחייבים את ההצלחה שלהם ללהקות הבנים שהם היו חלק מהן והיו נותרים באנונימיות בלי ההזדמנות הזאת, אבל במקרה של וויליאמס - טייק דאת רק עיכבה אותו, והוא ידע את זה עוד לפני שהעולם גילה איזה כוכב ענק הוא בזכות עצמו.
הגילויים האלה ממשיכים עם התובנות של וויליאמס על מערכות היחסים האישיות שלו - הרומנטיות, האישיות והמקצועיות - והוא עושה את זה בכנות חשופה. יחד עם זאת, בגלל שהסדרה נותן לנו גיבור אחד בלבד ונקודת מבט אחת בלבד, אי אפשר שלא לקחת אותה בערבון מוגבל ולתהות מה נשאר בחוץ, ומה היינו יכולים ללמוד על רובי וויליאמס מראיונות עם אנשים נוספים שליוו אותו במהלך הדרך.
ואגב, העדר ריבוי נקודות מבט היא לא הבעיה היחידה עם הפורמט הזה. בעיה נוספת היא שברגעים מסוימים, הוא פשוט מונוטוני ומשעמם מדי. לצפות באדם צופה בעצמו זה ניסוי מעניין ואפילו מרגש לעיתים, אבל לצפות בארבע שעות כאלה? זה כבר מתיש.