איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: לצפות, אבל לבוא בלי ציפיות
זאק גליפיאנקיס הוא בחור מוזר, ולא בגלל שיש לו שם שאין דרך לאיית בלי גוגל, וגם לא בגלל זקן שגורם לו להיראות כמו דייר רחוב מדרום תל אביב. הוא פשוט באמת ובתמים בחור מוזר. המוזרות הזו שירתה אותו היטב לאורך הקריירה המפתיעה שלו - הוא החל כקומיקאי אוף ביט שהפך מהר מאוד לקומיקאי שקומיקאים אוהבים והפך לכוכב בסדר גודל עולמי כשכיככב בסדרת סרטי בדרך לחתונה בתפקיד, ובכן, האיש המוזר. המוזרות הזו הפכה אותו לדמות יוצאת דופן בנוף התעשייה ההוליוודית שבה ערכם של שחקנים נמדד בין היתר על פי המראה, דבר שהיווה את הגרעין הקומי הראשוני לסדרת הרשת שלו, בין שני שרכים.
סדרת הריאיונות הזו חיה ונושמת בזכות התמהוניות האינהרנטית של גליפיאנקיס, שפוגש בכל פרק כוכב אחר (וגם פעם אחת, את הנשיא דאז ברק אובמה) במטרה לעלוב בהם ולהשאיר אותם נבוכים עד לשם עצמותיהם. זה עבד נפלא, כנראה כי אין הנאה כמו לראות את ג'סטין ביבר מתפתל בחוסר נוחות בכיסא כשגליפינאקיס קורא לו פרחח מפונק או את הפרצוף ההלום של ג'רי סיינפלד שנאלץ לשבת על ארגז לצד קרדי בי שהובאה כדי להחליף אותו כאורח. הפורמט הפשוט להפקה והמצחיק במיוחד החזיק את הסדרה במשך עשור, וכמו כל דבר שנמצא על מסך במשך כל כך הרבה זמן, גם סדרת הרשת הקטנה והמוזרה הזו זכתה לסרט בנטפליקס.
קשה מאוד לעשות מעבר בין מדיומים שונים, רק תשאלו את יוצרי הסרט משמר המפרץ, אבל המעבר של בין שני שרכים מהיוטיוב לנטפליקס מרגיש כמו רעיון טבעי יחסית. זה הרי נטפליקס, לא מסך קולנוע, גם ככה רואים הכל על המחשב. ואולי דווקא הגישה הזו היא הבעיה המרכזית של הסרט. גליפינאקיס וסקוט אוקרמן, שיצר וכתב איתו את הסדרה, ניסו להתמודד עם האתגר שבמעבר לשעה ועשרים בעזרת מסגרת עלילתית דיי רופפת: האולפן הקבוע של התוכנית נהרס, וגליפיאנקיס צריך לצאת יחד עם שלושה אנשי צוות (ושני שרכים) לרוד טריפ ברחבי ארצות הברית כדי להשיג עשרה ריאיונות חדשים עם סלברטיז עבור המנהל הרשע וויל פארל, שכרגיל מבריק בתפקיד עצמו.
אם רק תחפשו רוד טריפ בנטפליקס, תמצאו עוד עשרות סרטים עם אותה עלילה קלישאתית, בשינויים קלים. למעשה, גליפיאנקיס עצמו שיחק בכמה כאלו. זה כשלעצמו לא רע, אבל האופן שבו בין שני שרכים משתמש בפורמט השחוק הזה מפוספס במיוחד. הדמויות שמקיפות את גליפינאקיס משעממות במקרה הטוב, הדרמה שכביכול מתפתחת לא מחזיקה אפילו שרך אחד וסצינות שאמורות להיות מרגשות עוברות לצופה ליד האוזן כי למי אכפת מכל האנשים הסתמיים האלה? אה, כן, יש גם איזה משהו על דוקומנטרי שכביכול מתרץ את המצלמות מחוץ לאולפן. אם חשבתם שאני דחפתי את זה לכאן סתם ככה בלי קשר, חכו שתראו איך עשו את זה בסרט.
ועם כל זאת, יש דבר אחד שהסרט כן מצליח לעשות, כנראה הדבר החשוב ביותר - להצחיק. גליפינאקיס הוא יוצר קומי מבריק, הרבה יותר מבריק מהדמות הגנרית שקהל עד החתונה מכיר אותו, עם טיימינג קומי מרהיב ושורות שגורומות לצחוק אמיתי להתפרץ מהגרון. זה פחות בולט במהלך החלקים העלילתיים של הסרט (אולי רק בחלקים עם וויל פארל), אבל במהלך הריאיונות המזויפים עם הסלברטיז גיליפינאקיס נמצא בשיאו. ורשימת הסלברטיז שבאו לשחק את עצמם נעלבים היא באמת מרשימה: מתיו מקונוהיי, ברי לרסון, פיטר דינקלג' ועוד רבים מדי מכדי למנות מהווים שק חבטות נהדר לשאלות המעליבות (אבל באמת מעליבות) שמוטחות כנגדם.
מכיוון שכבר ברור שרוב הריאיונות האלו יצאו אונליין כפרקים של הסדרה (הריאיון עם פול ראד כבר ביוטיוב) אין באמת סיבה לקיומו של הסרט עצמו, שכל מה שמוסיף לסדרה זה עלילה רופפת שמתעקשת להדגיש למה כולם שונאים את מנחה התוכנית וכמה רגעים נחמדים עם וויל פארל. בעצם, יש עוד חלק אחד, אולי החלק המצחיק ביותר בסרט. עם כתוביות הסיום, אפשר לראות פספוסים מהריאיונות שבהם הסלברטיז שכביכול נעלבו מתפוצצים מצחוק למשמע השאלות האכזריות. במידה רבה דווקא שבירת הדיסטנס הזו מצליחה להוות אמירה משמעותית יותר על הוליווד מאשר זו שהסרט רצה, ולא ממש הצליח, לעשות.