לפעמים הסדרה שאנחנו רואים חולקת את תשומת הלב עם הטלפון שלנו. זה קורה, וזה לא מכבד את הנשים והגברים שעבדו קשה על מה שאנחנו רואים עכשיו, אבל זה מה יש. אתם מכירים את זה: לעתים זו הצצה רגעית, אך לרגעים אחרים היא עלולה להתארך – ואז, כשתשומת הלב שלנו חוזרת לסדרה עצמה, אנחנו מגלים שפספסנו כמה פרטי עלילה, מהותיים יותר או פחות. מה שיפה ב"זוהרות" ("Shining Girls"), הסדרה החדשה של שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, זה שהעלילה די דומה לחוויה הזו: גם גיבורת הסדרה חווה את העולם כשהיא מפספסת פרטי עלילה חיוניים.
"זוהרות" מספרת על קירבי, עובדת ארכיון במערכת עיתון השיקגו סאן טיימס שעברה תקיפה אלימה לפני מספר שנים, ומאז תפיסת המציאות שלה התעקמה. האם היא רווקה ממורמרת, או שהיא נשואה באושר יחסי לקולגה שלה בעיתון? האם אמא שלה רוקרית מוזנחת או נוצרייה שראתה את האור? האם יש לה קארה קסדתי או שיער ארוך ונאה? קירבי לא יודעת, וגם אנחנו מתבלבלים יחד איתה. בשעה שקירבי מנסה עוד להחלים מהטראומה ולהבין איפה היא נמצאת, מקרה רצח שאירע בעירה מזכיר קצת יותר מדי את אותה תקיפה ששרדה. קירבי חוברת לדן, עיתונאי פלילים במערכת העיתון שלה, ויחד הם מנסים להבין מי אחראי לרצח המחריד – ולעוד מקרים דומים שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות.
"זוהרות" נותנת לנו קצת יותר מידע משהיא נותנת לדמויות שלה, ואנחנו יודעים מי הרוצח כבר מהפרק הראשון. יש שיגידו שכבר בשלבים מוקדמים יותר של אותו פרק קל להבין מי אחראי למקרי הרצח המחרידים האלה, אבל הסדרה לא מבקשת להעמיד פנים שהשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא "מי", אלא דווקא - "רגע, איך זה הגיוני?!". התשובה, אגב, היא שזה לא הגיוני. "זוהרות" היא לא רק תעלומת רצח רגילה, אלא מהולה בסדרת מדע בדיוני קריפית.
ככזאת, היא נהדרת. האווירה שלה מדויקת ואינטנסיבית, מעלה שאלות ועונה עליהן בקצב הנכון, מספיק מהר כדי לא להיות סתומה ומספיק לאט כדי שנישאר במתח. הבעיה מתחילה כשהסדרה מתעקשת שהיא דווקא כן תעלומת רצח לכל דבר ועניין – משחק הראיות והעדויות שקירבי ודן נכנסים אליו די משעמם. זה נובע בעיקר מהעובדה שדן הוא בעצמו דמות לא מעניינת כל כך; השחקן וגנר מורה שמגלם אותו הוא בחור כריזמטי שעושה עבודה לא רעה, אבל נכתבה עבורו קלישאת אלכוהוליסט עם יצר להרס עצמי מהסוג שהטלוויזיה באמת מיצתה כבר לפני כמה שנים, וכל וריאציה על הנושא לא באמת מעניינת מספיק.
זאת לעומת קירבי, בגילומה של אלופת הטלוויזיה של שני העשורים האחרונים, אליזבת מוס ("מד מן", "סיפורה של שפחה"). קירבי לא שונה מהותית מג'ון של רפובליקת גלעד; היא מוכת טראומה, היא עצבנית, היא מתגעגעת לחיים שכבר לא זוכרת שהיו. מוס מגלמת את קירבי בכישרון שאנחנו מכירים ממנה, מצליחה להעיד על מצבה הנפשי של הדמות בניואנסים הקטנים ביותר ולעורר אמפתיה גם כשהדמות עצמה יכולה להיות בלתי נסבלת. מוס אמנם לא מחדשת כלום (הופעותיה הקולנועיות יותר מרעננות בהקשר הזה), אבל את מה שהיא עושה היא מבצעת טוב יותר מרוב השחקניות בטלוויזיה היום.
בנוסף אליה, בסדרה ישנם עוד שניים-שלושה פרצופים מוכרים, פחות או יותר. ג'יימי בל, שמגלם את הדמות המסתורית ביותר בסדרה, עושה עבודה מבריקה בלי שזה ייראה כאילו הוא מתאמץ הרבה (למרות שהמבטא האמריקאי שלו מרשים במיוחד, בהתחשב בעובדה שמדובר בבילי אליוט בכבודו ובעצמו), והסצנות בהשתתפותו הן מהטובות בסדרה; פיליפה סו (אלייזה מ"המילטון") מגלמת עוד דמות שמבהירה כמה על-טבעית תעלומת הרצח הזאת, והנוכחות הנעימה והמקסימה שלה על המסך מספיקה כדי שנרצה שלא יאונה לה כל רע.
כמותחן מדע-בדיוני על אישה ששרדה את סיוט ומתמודדת עם הטראומה שלו, "זוהרות" נהדרת. כתעלומת רצח עיתונאית היא די משעממת. והיא בהחלט לא מצדיקה שמונה פרקים. בשנים האחרונות יש הרגל מגונה, במסגרתו סיפורים שהיו יכולים להיות סרטים מצוינים הופכים למיני-סדרות; לפעמים זה מפתח ומרחיב, לרוב זה מעייף. אם "זוהרות" היה סרט היינו יכולים לפספס קו עלילה אחד - או חמישה – אבל היינו יכולים לקבל סיפור מעניין, ממוקד ומרגש הרבה יותר. מה שיש לא רע בכלל, ולרגעים אפילו יותר מזה, אבל ביקום מקביל הסדרה האחלה הזאת הייתה יכולה להיות סרט אדיר.