ההצלחה של העונה הראשונה של "לעודד" ("Cheer") הייתה מפתיעה. סדרת הדוקו שעוקבת אחר שתי קבוצות העידוד הטובות ביותר בקולג'ים האמריקאיים לא הייתה עוד ריאליטי קליל (לא שזה רע אם היא הייתה), אלא יצירה סוחפת על ספורטאים, אתלטים אמיתיים על כל המשתמע מכך, אבל בספורט שנתפס כנישתי במקרה הטוב ובדיחה במקרה הרע - בעיקר בגלל פרופיל האנשים שמשתתפים בו.
"לעודד" הייתה מעולה מהפרק הראשון, שהבהיר מעל לכל צל של ספק שמדובר בסיפור ראוי מאוד לריאליטי. מוניקה אלדמה, המאמנת של נבארו צ'יר, הפכה מיידית להיות כוכבת ואחת הנשים המעניינות על המסך, והמבנה העלילתי של סרטי ספורט שוב הוכיח את עצמו - גם אם מעולם לא צפיתם בתרגיל עידוד, עד הפרק האחרון כבר תהיו מושקעים רגשית באופן בלתי צפוי בתוצאה של תחרות העידוד השנתית בדייטונה.
"לעודד" מרתקת כי היא מכילה בתוכה המון סיפורים מסוגים שונים - זה הסיפור של ענף העידוד האמריקאי, שהוא מרתק בפני עצמו, אבל הוא גם הסיפור של הספורטאים עצמם, רובם מרקע סוציו-אקונומי מורכב. הוא סיפור על המחירים הפיזיים והנפשיים שצריך לשלם כדי להישאר בטופ שנה אחר שנה, והוא גם עוקב אחר הדינמיקות האנושיות הקטנות. התוצאה הסופית היא סדרה זוכת פרסים - וכל אחד מהם מוצדק.