איפה: yes קומדי
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה ב-5 פרקים
המלצת tvbee: כן, מ'כפת לכם?
נתחיל דווקא מהסוף: אם אתם צריכים שיגידו לכם אם לצפות ב"הנוכלות" או לא, כנראה שאתם לא צריכים לצפות ב"הנוכלות". לעומת זאת, אם עצם הידיעה על כך שיש סדרה חדשה בכיכובם של אילן פלד ויעל פוליאקוב מעבירה בכם את רטט הציפייה העמוק ביותר, מן הסתם כבר ידעתם מה הקטע של "הנוכלות", כנראה צפיתם בה ורוב הסיכויים שאף נהניתם. "הנוכלות" היא בדיוק מה שניתן לצפות לו מסדרה חדשה של אילן ויעל - ככה זה כשמכירים מאז 2003, אין צורך בשמות משפחה - קומדיה סופר-הומואית ולא לגמרי קוהרנטית עם המון הופעות אורח, הרבה נאמברים מוזיקליים ומעט מאוד פוליטיקלי קורקט. אם האלמנטים האלה מדברים אליכם, "הנוכלות" היא וואו של סדרה וכר פורה לאינספור מטבעות לשון ועלבונות שתוכלו להטיח בחברים שלכם גם חמש ועשר שנים קדימה. אם לא, זה לא הזמן לעלות לרכבת הזו - היא לא בשבילכם.
ועכשיו לביקורת עצמה: איקס שנים אחרי עלילת "אחד העם 101", שבעצמה המשיכה את "אחד העם 1", מירי פסקל ירדה מנכסיה וכיום מתפרנסת מהופעות במסעדת חוף יחד עם להקת הפרלמנט, שחברותיה הן גם החברות הטובות ביותר של מירי ואלה שמגדלות בפועל את בנה, רובי, ילד שובב ולא לגמרי מבריק עם בעיה קטנה אחת: יש לו זנב. למה? ככה, כי ביקום הטלוויזיוני של אילן ויעל לאנשים יש לפעמים זנב. כדי לכרות את הזנב הנ"ל, מירי צריכה לשלוח את רובי לניתוח יקר בשוויץ, אבל היא, כאמור, רק זמרת בלהקה. מאיפה תביא את ההון? משורת מעשי הונאה, נוכלות ושרלטנות, כמובן, אותם תבצע בחברת אחותה, תקווה, שבדיוק השתחררה מהכלא וממש לא השתחררה מההרגלים המגונים שלה. את החיים הכפולים שלה (דיווה דועכת מחד, נוכלת ממולחת מאידך) היא צריכה להסתיר מהמאהב החדש שלה, השוטר החתיך מנו, שמסתיר בעצמו סוד אינטימי.
אבל עלילה היא לא הנושא שלשמו התכנסנו לצפייה ב"הנוכלות". ארהיב עוז ואגיד גם שהעלילה היא אחד החלקים הפחות חזקים של הקומדיה, וששני פרקי הפתיחה שלה, שמתארים את שגרת חייהן של מירי ותקווה הם החלשים ברצף פרקי הפתיחה של הסדרה. הפרקים האלה מזכירים את מה ש"אחד העם 101" ניסתה לעשות בשעתו, ולבנות מציאות אחידה ולכידה לדמויות שבמרכז הסדרה, אבל בל נשלה את עצמנו. לא סתם זכתה "אחד העם 1" לפופולריות כשגזרו מתוך פרקיה את החלקים הטובים והארסיים ביותר והפיצו אותם באמצעות יוטיוב ופייסבוק. כלומר, כולם יודעים להגיד שהם "שנה שור, שנה דגים" או "מרק אשכוליות קר עם פירורי עבאדי וקצח", אבל מעטים יודעים להגיד מה קרה בעשרים הדקות הנוספות של אותו הפרק. כנ"ל להקת ארבע מהמערכונים ב"ארץ נהדרת", שגדולתם היתה בתמציתיות וביעילות שלהם. ההצלחה הוויראלית של הסרטונים ההם היא מה שגרם לחידוש "אחד העם 1" לעונה חדשה, וכשהעונה הזו ניסתה להעמיק את הסיפור ולהעניק לו מבנה דרמטי קלאסי, התגלה שלאף אחד אין באמת כוח לזה. לא בקטע רע, חלילה, וגם ב"אחד העם 101" היו רגעים נחמדים, אבל נסו לצטט ממנה אפילו ציטוט אחד. בהצלחה.
דמויותיהן של מירי ותקווה פורחות כשהן על מגבלת זמן, כשיש להן עשר דקות להבריק, ו"הנוכלות" מדגימה את זה היטב. האינטראקציה בין אילן ויעל מצחיקה מאוד, אבל עלילת הניתוח של רובי - פחות. השתתפותן של השתיים בריאליטי ניקיון מצחיקה, אבל סיפור האהבה של מירי ומנו מתקדם לאט מדי ובאופן מגושם. וזה בסדר, ראינו את כוחם של אילן ויעל גם במערכונים של "מה נסגר". ראינו את כוחו של אילן פלד בפרסומות לדגני בוקר ולרשתות מרכולים, בהן מופיעות דמויות שלכל הפחות מזכירות את מירי אם לא מחקות אותה אחד לאחד. יוצרי הסדרה יודעים מה עובד, וכשהם נותנים לנו, לצופים הוותיקים את הדבר הזה (ארז בן הרוש, שביים את "אחד העם 101", מביים גם כאן ומפציע לתפקיד אורח כחבשוש, הבוס של מירי לשעבר. גם ענת מגן-שבו חוזרת לרגע לתפקיד אילנית), "הנוכלות" מצחיקה ומעולה. בשאר הרגעים היא בסדר, אך גדושה מדי ולא מרתקת.
הקלישאה (המבוססת על ראיון עם בריאן אינו מ-1982) גורסת ש-30,000 אנשים קנו את האלבום של ולווט אנדרגראונד כשיצא, אבל כל מי שקנה - הקים אחר כך להקה. בדומה, אלפים בודדים צפו ב"אחד העם אחד" כששודרה לראשונה ב-2003, אבל כל מי שצפה - חפר לחבריו עשור ואז גדל להיות תסריטאי, יחצ"ן או מבקר טלוויזיה. כלומר, "הנוכלות" והיצירות שקדמו לה באפוס הארוך של אילן ויעל, התהוו למרות שאין להן הצדקה רייטינגית. הן נעות מכוח האהבה לטלוויזיה, והאהבה למוצר המסוים הזה, שאילן ויעל עושים ואף אחד לא יכול לעשות. וכך גם צריך לגשת ל"הנוכלות", כאל ילד מוזר וקצת דחוי, שמקשה על סובביו לאהוב אותו. אבל מי שאוהב פריקים ומי שאהב אותם מילדותו, לא יוכל לעמוד בקסמה של הסדרה המוזרה והקורעת הזו.