היא - מוטנטית טלפתית וטלקינטית, הוא - רובוט דמוי אדם שקם לתחייה באמצעות אבן רבת עוצמה מקצה היקום. אתם יודעים, זוג ממוצע לגמרי. ואכן, כמו כל זוג ממוצע לגמרי שחי בארצות הברית בשנות ה-50, וונדה מקסימוף ובן זוגה, ויז'ן, עוברים לפרבר האמיד ווסטוויו במטרה להקים בית משותף. הם שמחים ואופטימיים להכיר שכנים, קולגות וחברים חדשים, ושמחים קצת פחות להחביא מפני אותם שכנים, קולגות וחברים חדשים את העובדה שוונדה יכולה לגרום לחפצים סביבה לרחף או את זה שוויז'ן מסוגל לרטוט עד שהמרקם הפיזי שלו מתפוגג, מה שמאפשר לעבור מבעד לחפצים מוצקים. שוב, אתם יודעים, זוג ממוצע לגמרי.
וונדה מקסימוף והרובוט ויז'ן הוצגו לראשונה בסרט "הנוקמים: עידן אולטרון" ב-2015, והפכו מאז לדמויות משנה שצצות שוב ושוב בסרטי היקום הקולנועי של מארוול. הסדרה החדשה אודותיהם, "וונדה-ויז'ן" (תוסיפו לזה את השם ווסטוויו ותקבלו את אוסף הו"וים הגדול ביותר בעולם) ממשיכה ישירות את עלילת היקום הקולנועי הנ"ל, אולם היא עושה לצופיו חיים לא קלים בכלל. הפרקים הראשונים של "וונדה-ויז'ן", ששודרו בסוף השבוע בשירות הסטרימינג דיסני פלוס, הם שחזורים מדויקים של קומדיות טלוויזיוניות קלאסיות משנות ה-50 (בפרק הראשון) וה-60 (בפרק השני). הם מחקים נאמנה סדרות כמו "אני אוהב את לוסי", "המופע של דיק ואן דייק" או "מעשי כשפים", שמוכרת פה יותר כ"סמנת'ה" והם כתובים, ערוכים ומבוימים כמו סיטקום מיושן עם עיצוב אמנותי תואם ומוקפד, צילום בשחור-לבן וצחוקים מוקלטים.
>> מארוול, פיקסאר ו"האנטומיה": מדריך ההמלצות המלא לדיסני+
וונדה ו-ויז'ן עצמם נראים כאילו הם אינם מודעים לעובדה שעד לפני רגע הם נלחמו בשלל חייזרים ומפלצות גלקטיות בשנת 2019, ומתייחסים לסביבה הטלוויזיונית החדשה שלהם בטבעיות גם כשהיא הכי לא טבעית שאפשר. ואכן, מדי פעם חודר איזה חפץ צבעוני אל השלווה השחורה-לבנה של וונדה ו-ויז'ן, או שקול מרוחק וקטוע נשמע כשהוא קורא לוונדה להתעורר ושואל אותה מה עשתה. לפעמים נראה גם שהמטריקס שהדמויות בסדרה כלואות בו קורס תחת העומס והן מתחילות לחזור שוב ושוב על רסיסי משפטים או פעולות - וכל זה כדי לסמן לנו, הצופים, שמשהו פה לא בסדר ברמה ווסטוורלדית כמעט, ושמתחת למעטה המושלם של ווסטוויו - בו הדמויות תמיד מאושרות ושום שיערה לא יוצאת ממקומה - קורה משהו סוער ומטריד.
תראו, קצת לא הוגן לבקר את "וונדה-ויז'ן" אחרי שני פרקים ראשונים. גם אם שמים בצד את העובדה שדיסני פלוס עדיין איננה זמינה בארץ (הנה סוגייה שאכפת לי ממנה בבחירות הקרובות), פרקי הבכורה של הסדרה היו, במובהק גם אם לא במתכוון, פחות מטעימה. אלה היו פרקים אווירתיים שנועדו לתאר את המציאות ההזויה שוויז'ן ו-וונדה נקלעו אליה - מציאות שחוקיה אינם ברורים לגמרי, ושמתאפסת כל כמה זמן ואז נבראת מחדש. וניכר שבנוסף להיותה של הסדרה הזאת טעימה ראשונה אל יקום טלוויזיוני חדש ומסקרן, היא גם מכתב אהבה לטלוויזיה של פעם. מארוול מעולם לא הצטיינה בעשייה טלוויזיונית לייב-אקשן (כפי שתעיד "סוכני שילד", שבסופו של דבר התנתקה סופית מהמתרחש ביקום הקולנועי של מארוול ויצאה לדרך עצמאית, וכפי שיעידו הסדרות המבוטלות של מארוול בנטפליקס, בהן "דרדוויל", "ג'סיקה ג'ונס" ו"המעניש"), אבל חברת האם שלה, דיסני, דווקא כן. ובעזרת תקציב העתק של דיסני, "וונדה-ויז'ן" מספרת עלילת מסתורין על טבעית, שהיא גם מחווה ארוכה לתולדות הטלוויזיה וקריצה ארוכה לאוהביה.
וזה, אה… נחמד? "וונדה-ויז'ן" יפה כמו חלום ועשויה להפליא, אבל חוויית הצפייה העיקרית בה היא זו של בלבול. אליזבת אולסן ופול בטאני מקסימים בתפקידים הראשיים, והעובדה שכל פרק מתרחש בעשור אחר (בהמשך הם יחקו גם סדרות משנות ה-70 וה-80) נותנת להם הזדמנות לשחק מול גלריה רחבה של מצבים ושחקני משנה. הכשרונות הקומיים של השניים, שנהנים גם מכימיה לא רעה בכלל, מצויים בתצוגה תמידית והם נדרשים הן לקומדיה פיזית והן למשחקי לשון ודיאלוגים שנונים. אבל כל עוד "וונדה-ויז'ן" לא מוכנה אפילו לרמוז לצופיה לאן היא הולכת - מלבד קדימה בזמן - היא גם מעט מתסכלת. כלומר כן, הכל בה יפה ומרשים וחמוד ונעים מאוד, והרמזים המפחידים ששתולים בה אכן יעילים ומגרים את הדמיון, אבל… נו, מה? מה עכשיו? מה עוד? מה מעבר?
במובן הזה, דיסני עשתה חתיכת טעות כשהחליטה לשחרר את "וונדה-ויז'ן" טיפין-טיפין במקום בצפיית בינג'. הרי כבר התרגלנו לצרוך גם את טלוויזיית האיכות שלנו בקצב רצוף, קולח וחשוב מכך -קצב שנמצא בשליטתנו. ההמתנה לפרקים חדשים בהרפתקאותיהם הלא ברורות של המכשפה והרובוט משמשת גם היא כאיזה הד או מחווה לטלוויזיה של פעם, אבל חושפת גם את הכשלים של הסדרה. כרגע, "וונדה-ויז'ן" איננה מוצר אקשני מהנה או קומדיה משוכללת או דרמה סוחטת דמעות - היא תרגיל מחשבתי. היא מאלצת את צופיה לחשוב מה מסתירים מהם ולאן העלילה תתקדם, אולם הדרך שיש עליהם לעבור, הפְּשט של הסדרה, מה שקורה בה ברמה המיידית לא כזה מעניין למי שלא הכיר לפני כן את הדמויות, ועבור חובבי מארוול שכבר שנה וחצי לא קיבלו את המנה שלהם - היא חידתית ואיטית מדי, ולא מאוד מספקת לצפייה. שוב, לראות פרק מסיטקום ישן זה נחמד כתרגיל בחוג לקולנוע, אבל אין לזה הרבה ערך עבור צופה הטלוויזיה הממוצע של 2021. במובן הזה גם אנחנו, כמו ויז'ן ו-וונדה, ממוקמים בנקודה הלא נכונה בזמן.
כתמיד, מארוול מבקשת מאיתנו לבטוח בה. היא רוצה להוליך אותנו יד ביד בשליש הראשון והחידתי, להציג בפנינו איזה טוויסט בשליש השני, ולפתור את כל הקשיים הלוגיים בשליש האחרון של הסדרה. אנחנו יודעים את זה כי כל פאקינג סרט וסרט במותג הקולנועי שלהם בנוי כך. אולם מה שמחזיק באולם קולנוע - קונספט שנשמע פנטסטי לגמרי כרגע - לא מחזיק בצפייה ביתית. די, כבר עברנו סדרות איטיות ומהורהרות כמו "ליגיון" או "מראה שחורה" ובאמת אין צורך בעוד אחת. ואם "וונדה-ויז'ן" תמשיך בקצב המסוים והמשונה שלה, לא בטוח שיהיו הרבה צופים שיסכימו לשאת אותה עד תומה.