צקצוקי הלשון ורקיעות הרגליים כבר הפכו לריקוד מתוזמן ומעייף. שומרי הסף של התרבות שוב מצמצמים שורות לקראת האיום החדש שידרדר את כולנו לגיהנום. כבר הייתי מוכן להתעלם כמו תמיד ממופע ההתחסדות המשומש, אבל המטרה שהם בחרו הפעם קרובה במיוחד ללבי - "אופירה וברקוביץ'", תכנית האירוח (סוג של) שעלתה לאוויר רק לפני שבועות אחרים וכבר ביססה לעצמה מעמד של קאלט מהפנט ומעורר מחלוקת.
כשבאו לקחת את הגל הראשון של תכניות הריאליטי, שתקתי כי ידעתי ששיירת הרייטינג תמשיך בלי הפרעה. כשניסו לחרב את תכניות השידוכים, ידעתי שהאהבה של הקהל תנצח, וכשהכריזו שהדוקו-טראש מת והבטיחו שהדרמות הכתובות יכבשו שוב את המסך, לא הגבתי כי ידעתי שאיש לא ייקח לי את "גולסטאר". אבל עכשיו אני לא מוכן לשתוק עוד, כי למרות חזותו הקשוחה, ברקוביץ' הוא פרח עדין ורגיש, כפי שהעידו התהפוכות ביחסיו עם אופירה לאחר הראיון המפוצץ עם מני נפתלי. אם נמשיך לפנות את הבמה למקדשי ההגינות ואבירי ההתנהגות הנאותה, אנחנו עלולים לאבד את התופעה הכי ממגנטת וכיפית בטלוויזיה עוד לפני שהגיעה לבשלות מספקת.
ברקוביץ' הוא מטרה קלה מאוד, וזה אחד הדברים שכל כך מרגיזים את המבקרים. כפי שחלק מהמקטרגים ציינו, לא מסובך להבין את המנגנון שמפעיל אותו: ברקוביץ' בהכרח ייקח את העמדה הנגדית למה שמוצג מולו. לרוב הוא יתעקש להשמיע טיעונים שטחיים ולא מנומקים במקרה הטוב, וחסרי פשר במקרה הרע. אין פה שום חוכמה או אותנטיות, הם זועקים, הוא פשוט זורק טיעונים של ילד בגן ומחייך בסיפוק כאילו הרגע המציא את הגלגל.
אבל העובדה שקל להבין מה הוא עושה, לא אומרת שקל לשחזר את הפעולה - וזה מה שבאמת משגע את המצקצקים. המראיינים המקצועיים, אשפי השפה ומומחי הדיונים, לא מבינים איך התינוק המגודל הזה, בלי טיפת ניסיון בתקשורת, מצליח לשים אותם בכיס הקטן. הם מזהים שיש שם משהו שעובד, כי הרי הם בעצמם לא מצליחים להסיר את העיניים מהמסך. כמו חובבי אמנות מיושנים, שעומדים מול ציור של קית' הרינג ואומרים "הילד שלי יכול לצייר את זה", ההתנשאות רק מכסה את התחושה שהעולם התקדם והשאיר אותם מאחור.
ברקוביץ' הוא ממש לא עוד טובקיסט, הוא כמו אלה שכותבים טוקבק בלי תוכן וחותמים בשם "אחד שיודע". ברוב הויכוחים הוא בוחר משפט אחד ורץ איתו על עיוור, והוא לא באמת מעוניין לנהל דיון אמיתי. אבל מה שהביקורות מפספסות הוא שהאטימות הזאת לא הופכת אותו למראיין קשה אלא להיפך - היא מקלה על המרואיינים לשטוח את הטיעונים שלהם. אם ניקח את הדוגמה של מני נפתלי, אין ספק שברקוביץ' התנהל בגסות, אבל מי שיצא טוב מהראיון זה דווקא נפתלי. לא הייתה פה השתקה, המרואיין לא תומרן, ולא סובבו את המילים שלו והוציאו אותן מהקשרן. פשוט שטחו בפניו טענות שקל מאוד להתמודד איתן, ושלא ישכנעו אף מתלבט. אז מה הנזק הגדול? אין נזק, יש רק טלוויזיה טובה.
הדיונים שלא מגיעים לפיצוץ מתנהלים לרוב בצורה דומה. ברקוביץ' מעלה את הטענה הנחרצת שהוא חשב עליה לפני חצי שנייה, והמרואיין מסביר לו בדיוק למה הוא טועה. ברגע הראשון זה נראה כמו שיטת ראיון תוקפנית, אבל מהר מאוד מבינים שהיא נותנת למרואיינים במה נוחה מאוד להסביר את עצמם. המרואיינים אצל אופירה וברקוביץ' מדברים בצורה שונה מבכל מקום אחר - לא כי הם מקבלים את כל השאלות הקשות בפרצוף, אלא כי הם צריכים להתחיל את ההסברים שלהם מאפס, כי הם מקבלים הזדמנות לענות ברצינות לטענות הכי מתלהמות ושטחיות בשיח הציבורי, אלו שמספר לא מבוטל של אנשים מחזיק בהן.
בניגוד למה שאומרים המבקרים, דווקא מתוך הדיון הסו-קולד שטחי הזה עשוי לצאת פתח ללימוד. דיונים ציבוריים מתקדמים כל כך מהר, שכל הברקוביצ'ים למיניהם נשארים מאחור ויוצאים מהם. בניגוד לחללי התהודה הסגורים של הדיון הציבורי בימינו, אצל אופירה וברקוביץ' השיח פונה לאחור ואוסף בחזרה את כל המבולבלים שנתקעו על צד הדרך.
המבקרים טוענים שמדובר בשפל חדש, שאנחנו מגרדים את התחתית של הסיר, אבל מודים בעצמם שאותו דבר נאמר על כל דור חדש שמנסה למרוד בכללים הישנים, כשהפעם מדובר באתיקת הראיון המקודשת. עם כל האתיקה העיתונאית של יוצאי גל"צ שמציפים את התקשורת, אנחנו עדיין תקועים עם אותו ביבי, אותו כיבוש ואותו שיח ציבורי גזעני ואלים. אז לא, לא אכפת לי מאתיקה של ראיון, אני רוצה שיבדרו אותי ואם על הדרך הם מצליחים לייצר דיון חדש, לא אליטיסטי וכזה שאשכרה יכול לעניין חלק ניכר מהציבור - אני לגמרי בעד.
אז כן, אני "מגניב" ו"מודע לעצמי" ושהצפייה שלי מערבת מידה של מודעות משועשעת. כן, אני אוהב לראות את אופירה מקרינה סרטונים של הילדים שלה מהאינסטגרם, אני אוהב לראות את ברקוביץ' מחייך לעצמו בשביעות רצון אחרי עוד הצהרה מטופשת, אני אוהב לראות כיתובים תמוהים כמו "חנוכה עם טל המכבי", "מני נפתלי נלחם בשחיתות" או "צביקה פיק מדבר על החתונה עם טרנטינו". ההנאה שחסרה ברוב התכניות בטלוויזיה נמצאת פה בשפע, הם נקרעים מהבדיחות אחד של השנייה, מדברים על מה שעולה להם בראש ובעיקר ממש שמחים לקבל את הבמה החופשית הזאת.
אז אולי אנחנו היפסטרים, אולי הכול נהיה אירוני, אבל אני יכול להבטיח שאין פה שום הצגה, אני ויתר החסידים ההולכים וגוברים של התכנית, באמת ובתמים מתמוגגים מצפייה בתכנית. זאת התכנית היחידה בה אני יכול לשרוד ראיון עם פוליטיקאים כמו בוז'י הרצוג ויאיר לפיד, או עם טאלנטים משויפים כמו רותם סלע וקורין גדעון, כי במגרש המשחקים של אופירה וברקוביץ' כל הניסיון שלהם כבר לא רלוונטי, ואת זה לא עושים בשום מקום אחר בטלוויזיה.
בתכנית אחת של אופירה וברקוביץ' אני צוחק בקול רם יותר פעמים משצחקתי מכל תכנית סאטירה בשנה האחרונה, וכמו שכל קומיקאי יגיד לכם, בצחוק אי אפשר לזייף, זה המבחן הכי ברור וחד משמעי שיש. המבט המבולבל של המרואיינים המנוסים רגע לפני שהם מתעשתים וניגשים להסביר משהו בסיסי לברקוביץ', הוא האנטיתזה המושלמת לפאנצ'ים הכתובים מראש ומוגשים בהטעמה מעושה בתכניות הסאטירה למיניהן.
בעידן שאחרי פיצול ערוץ 2, כשאנשי תקשורת ותיקים מתקשים לקושש צופים לתכניות הנשכחות שלהם, כולם מסתכלים בקנאה על צמד הזאטוטים פורקי העול שמצליח לתפוס את כל תשומת הלב. אבל למרות שזה נראה להם פשוט וגם פשטני, הם בחיים לא יצליחו להגיע למקום התמים והמשוחרר שברקוביץ' שוחה בו. ויש לי חדשות בשביל כל המבקרים למיניהם - גם השטיק שלכם לא כזה מתוחכם, גם את הטורים והנאומים שלכם אני יכול להשלים בעצמי בלי להמשיך להקשיב. שמענו כבר את כל מה שיש לכם להגיד, האינטונציה שלכם כבר מוכרת לעייפה, שנים של עבודה בתקשורת הפכו אתכם לרעש לבן מרדים וחסר תוכן. אז אם אתם מרגישים זקנים, תעשו כמו קשישים אסקימואים ותעלו על קרחון. רק אל תגעו לי באופירה וברקוביץ'.