כמה זה אירוני, שכשהתחלתי להקליד ביוטיוב את שם הסדרה המוגבלת החדשה של נטפליקס – "בו, ביץ'" – על מנת לצפות בטריילר פעם נוספת, ההשלמה האוטומטית של האתר הציעה לי תוצאה אחרת לגמרי. אני הקלדתי "Boo", היוטיוב השלים ל"Booksmart Trailer". ומה אפשר להגיד, אפילו האלגוריתם הקר והמכני יודע טוב מאוד במה שווה להשקיע את הזמן שלנו וממה עדיף להתרחק.
הפרק הראשון בסדרת התיכון החדשה של נטפליקס, "בו, ביץ'", מספר אודות שתי שמיניסטיות חנוניות שקולטות, רגע לפני הנשף, שהן בזבזו את כל התיכון בלהיות בלתי נראות. הן מפנימות את גודל הצרה ומחליטות, באחת, לשנות את גורלן ולהתחיל לחיות.
שזו... בדיוק, אבל בדיוק, עלילת הסרט המופלא "בוקסמארט" עם התרגום המחריד "חורשות את הלילה" שיצא ב-2019 ועשה את זה הרבה, אבל הרבה יותר טוב. בסוף הפרק הראשון כל הצ'קליסט של הבנות מלא בסימוני וי: הן הולכות למסיבה, משתכרות ועושות שטויות, מנצחות בביר-פונג והגיבורה (לאנה קונדור מ"לכל הנערים שאהבתי") אף מגלה כי בחור חלומותיה לגמרי בקטע שלה.
אז אם כל החלומות מתגשמים כבר בסוף הפרק הראשון, לאן ממשיכים מכאן? "בו, ביץ'" לא בוחלת באמצעים, וממשיכה במוות פתאומי. הבנות הולכות על שביל נטוש שצמוד לחורשה, מכונית מגיחה מהאפלה ופוגעת באייל עצום (מה?) שבתורו, פוגע בבנות. אחת יוצאת בריאה ושלמה, אחת מתה וגופתה מתחילה להירקב מתחת לאייל העצום, אבל נשמתה ממשיכה להתנהל בעולם כרוח רפאים. המטרה שלה היא לסגור את כל הקצוות הפרומים כדי שלא להיתקע בין החיים ובין המוות.
ובזמן שכל זה יכול להישמע לחלק מאיתנו כמו קונספט חמוד להפליא על הנייר, ולהוות בינג' קיצי מספק או פתרון מושלם לסיבוב שני של קורונה – במיוחד כשמדובר בפרקים באורך 25 דקות – התוצאה מה זה מבאסת. גם לחובבי הז'אנר כמוני, שהיו מוכנים להשלים עם מביכויות קלות או אי סדרים של כל עניין רוחות הרפאים, "בו, ביץ'" מאכזבת ובגדול.
בזמן שהפרק הראשון הוא שעתוק של "בוקסמארט", יתר הסדרה הוא פשוט העתק מושלם של "ילדות רעות". ולא בקטע מודע לעצמו, שטוען ש'ילדות רעות' אייקוני ושינה את עולם סרטי התיכון לבלי היכר ולכן כבר אי אפשר ליצור תוכן שלא נשען עליו בדרך כזו או אחרת. קו העלילה העיקרי של "בו, ביץ'" הוא על ילדה חנונית שמתחברת לחבורה המקובלת והארסית שמתעסקת רק בחיצוניות, מסיבות ולייקים והופכת להיות אחת מהם. או בקיצור, "מין גירלז".
וזה לא נגמר כאן. לא רק עלילת העל היא אחד לאחד "ילדות רעות" – במהלך שמונת פרקי הסדרה יש לא מעט רפרורים, שטיקים ושימוש באמצעי מבע ששייכים ללהיט מתחילת שנות האלפיים. שיחות ועידה עם מסך מפוצל שמתפצל עוד ועוד בזמן שמגלים עוד דמויות שנמצאות בשיחה, למשל. יש גם מונטאז' של תלמידים במדיום שוט שמספרים מה הם חושבים על אחת התלמידות. לכלבה הראשית יש שתי חברות שפשוט עוקבות אחריה לכל מקום, ובזמן שחבורת הבנות מתארגנת בחדר, אימה – לבושה סווטשירט ורוד - נכנסת ומציעה להן קוקטיילים. ויש עוד: ב"מין גירלז" היה אסור לגרטשן לענוד עגילי חישוק – כאן אסור לכל בית הספר ללבוש גוון ספציפי של כחול. והיהלום שבכתר: נאמר המשפט "You can't sit with us", אולי השורה הכי מפורסמת מהמקור המיתולוגי. ובזמן שקריצות קלות פה ושם היו יכולות דווקא לתרום לסדרה ולרענן אותה, השימוש האקססיבי בציטוטים ישירים מהמקור מגיעים להראות שזו סדרה ש"מודעת לעצמה", במרכאות כפולות; זאת מודעות שתפקידה להבהיר שזו לא העתקה, זו "השראה". אבל זה ניסיון שלא עובד על אף אחד: מדובר בהעתקה בוטה, גסה, ובעיקר מיותרת.
המונח הרשמי בה נטפליקס משתמשת לסדרה כזו, שתוכננה מראש להיות עונה אחת וזהו, היא "Limited Series" - "סדרה מוגבלת". במקרה של "בו ביץ'", היא מוגבלת תרתי משמע. המשחק מוגבל; אפרנה בריאל – שמגלמת את ריילי הכלבה הראשית – לא משכנעת בלשון המעטה, ואין לה אפילו לא עשירית מהכריזמה של רג'ינה ג'ורג'. החתיך (מייסון ורסאו) חתיך ותו לא, זואי מרגרט קולטי (ג'יה) נשכחת להפליא – ולאנה קונדור, שהפליאה ב"לכל הנערים שאהבתי", משעממת כמו בהמשכים הזכורים לשמצה. הסיפור מועתק לחלוטין, אז אי אפשר להיות יותר מוגבל מזה, והצילום והעריכה הם הכי קלאסיים ונשכחים שיש, מלבד ברגעים בהם הם מועתקים מ"ילדות רעות". האווירה הכללית מייבשת, לאה, חיוורת; פנינו לסדרת תיכון בנטפליקס בשביל ממתק שטחי, אבל מדובר בממתק מהסוג שנשכח במגירה וכבר איבד מצבעיו ומטעמו, ונשאר רק עם זיכרון של חמיצות. צל חיוור של סדרות וסרטים שכבר עשו את זה קודם. ואם זה - שהכל בו אמור לצעוק "מרענן" - אמור להפיג את החום של יולי, עדיף כבר להתרענן על אספלט לוהט.