פרק הבכורה של בין אריזונה לנס ציונה, הדוקו הכלכלי החדש של חיים הכט שמשווה בין איכות החיים בישראל לזו בארצות הברית, היה סרטון ארוטי שלא רציתי שייגמר. הפרק חולק לשתי חטיבות – השנייה עסקה בייצוב הכלכלה האמריקאית אחרי המשברים של אמצע העשור הקודם והיתה אינפורמטיבית ומעט מצמררת, אבל תסלחו ותסלחו לי, כי החטיבה הראשונה היא הנושא שלשמו התכנסנו. בעשרים הדקות הראשונות, עמל הכט על השוואה בין הנכסים שסכום כסף מסוים יוכל לקנות לכם באוהיו לעומת נכסים שתוכלו לרכוש באותו הסכום בנס ציונה. ספוילר: נס ציונה לא יצאה מזה משהו.
"בוא נמשש את הסחורה", קורא חיים הכט למתווך הישראלי שמתלווה אליו לסיור בבית שמוצע למכירה ב-130,000 דולר בקליבלנד, "בוא, גיא, תחרפן את הישראלים שרואים את זה עכשיו". כן, גיא, תעשה את זה לאט כדי שנוכל להרגיש כל תנועה. המצלמה של הכט תרה בבית באדנות וברוגע - חיפויי העץ על הרצפה ומסביב לדלתות והחלונות מבהיקים כמו מטבע חדש. שום דבר לא יוכל לחדור לבית הזה מלבד אור, אושר, מזל והצלחה. "זה כולל את האביזרים האלה - " מצביע הכט על תנור אפייה מצוחצח וכיריים מבהיקות - "ולמטה במרתף ראיתי מכונת כביסה ומייבש". הו, כן, בייבי, אל תפסיק עכשיו.
קאט לנס ציונה. ראש העירייה והמתווכים המקומיים צוחקים על הכט כשהוא שואל אותם איזו דירה יוכל לקנות , ובצדק מסוים. לא משום שחצי מיליון שקל זה לא הרבה כסף (זה המון כסף), אלא משום שההשוואה בין הכלכלות אינה הוגנת ולעולם לא תהיה הוגנת. התפקידים התהפכו בהתאם, כמובן, והפעם תורה של המתווכת מיכל להדליק את הכט: "בוא חיים", היא מתסיסה שעה שהם נכנסים לראות את הדירה "הכי זולה שאני יכולה למצוא לך כרגע בנס ציונה". השניים נכנסים ונחשפים לסימפוניה של טיח מתקלף ומרצפות אפורות רעועות, לקו עובש דומיננטי ולקולקציה המלאה של תמרוקי "הוואי" על מדף בחדר הרחצה. כל אלה סימנים מובהקים של עולב, המצלמה הפעם נעה ביניהם בחוסר ביטחון. באימה קפואה. "אין אחריות, אין כלום", מתגאה המתווכת, "תעשה פה מה שבא לך".
הכט העלה אחר כך את הצעתו הדמיונית, והחל לחפש דירות לרכישה ב-500,000 דולר. בנס ציונה, תוכלו לקנות במכיר הזה דירת קרקע בפרויקט שיכון עתידי (99 מ"ר וחניה תת קרקעית, מבשרת מיכל המתווכת) לעומת בית מידות עם שביל גישה, שתי קומות ו-11 חדרי שינה בפרברי קליבלנד. כיוון שהפרויקט בנס ציונה עדיין לא השלים את שלבי הבנייה, הכט ומיכל נעמדים ברחוב ומחזיקים את שלט הפרסומת שלו. מיכל מצביעה על הדירה הצפון מזרחית שאפשר לקנות בחצי מיליון דולר והציפורן שלה מכסה 80% מהנכס. בפרברי קליבלנד, לעומת זאת, הכסף הזה יקנה לכם גם "שבעה אייקרס, 25 דונם של יער - שלכם", מתמוגג הכט בזמן שהצלם שלו מסייר בין שישה עצים ערומים כאילו הוא עושה צילומי השלמה לפרויקט המכשפה מבלייר, "בקצה החלקה מפכה נחל קטן". שמעתם? הנחל הזה מפכה. מפכה. פועל שלא היה בשימוש מאז התנ"ך בערך.
ויש סיבה שסיפורי האימה הכספיים על ארצות הברית נשמרו רק למחצית השניה של הפרק. כי אנחנו יודעים יפה מאוד בשביל מה התכנסנו פה: לא בשביל שיעור מזורז בכלכלה השוואתית ולא בשביל קורס בזק בפוליטיקה אמריקאית. כאילו, תודה רבה מר הכט, אבל מה שאנחנו באמת רוצים הוא את הקרקס. ומעטים מביאים לעיר קרקס טוב יותר מחיים הכט, שאחרי עשור בהנחיית יצאת צדיק ידע להביא גם לבין אריזונה לנס ציונה את אותו האלמנט המציצני האהוב.
מה שריגש אותנו וקסם לנו הוא המבט אל הכיעור הישראלי, בטח כשמעמתים אותו מול היופי הזוהר של אחיו האמריקאי. אם זה היה תלוי בי, גם הפרקים העתידיים של אריזונה נס ציונה היו רצף ארוך של השוואת מחירים: בית יפה בקליבלנד לעומת דירת שיכון בנס ציונה; מילקי טעים בחמישים אירו-סנט בברלין לעומת מילקי קרמל מלוח ב-7.90 בפיצוצייה בקריות; הפרדת דת ומדינה באוסטרליה לעומת... לא משנה, טעון מדי. אבל הטענה ברורה: אנחנו רוצים לראות כמה רע לנו. אנחנו רוצים להתענג ולחטט בפצעים האסתטיים האלה שברחבי ישראל ולהמשיך לומר לעצמנו "יא אללה, במחיר הזה יכולתי לחיות כמו מלך בחו"ל" ולא באמת לעשות משהו מעבר. לא לקום ולנקות את הבית, לא לצאת ולהפגין ברחוב נגד יוקר המחייה.
האהבה לכיעור עומדת בבסיס החיבה שלנו גם לסדרות ריאליטי (הבתים הכי מכוערים בעולם, Ugly Delicious) אבל גם לתכנים טלוויזיוניים דרמטיים. הרי מהי כתום זה השחור החדש אם לא מופת של אנטי אסתטיקה, ומה מכוער וסגפני יותר מהתפאורה של GLOW? כיעור וגועל הן איכויות מרתקות. אנחנו צופים בהן בניסיון להבין איך אפשר בכל זאת לחבר את כל החלקים העלובים ולצרוף מהם דבר מה יפה ולכיד יותר. לא תמיד אנחנו מצליחים, אבל המסע עצמו הוא מה שחשוב, וחיים הכט העניק לנו ממתק של מסע. לא הבנו כלום על כלכלה אבל נהנינו מאוד להזדעזע.
פרק הבכורה של בין אריזונה לנס ציונה זמין לצפייה ב-makoTV