במהלך הפרק הראשון של המנצח, אנשי "חבורת הזמר", המקהלה של הסדרה באופן מילולי ומטאפורי, מבצעים סדרת שירים קצרה בפני המנצח החדש שלהם, נוח גמליאל (ליאור אשכנזי). בהתאם למסורת חבורות הזמר (וחבורות זמר פתח תקוואיות במיוחד), הם מבצעים שירים של חוה אלברשטיין ("פרח הלילך"), החלונות הגבוהים ("זמר נוגה") ואהם... נפתלי הרץ אימבר (אני ממש מקווה שאתם יודעים). חבורת זמר, ליאור אשכנזי, פתח תקווה, התקווה בת שנות אלפיים. אם רק היו מוסיפים חומוס זה היה שיר של התקווה 6.
המנצח לא מתביישת לצלול הישר לתוך הסתם הישראלי. למעשה, הם מתפלשים בו בהנאה רבה – נוח בורח מחייו הנוצצים בשיקגו כמאסטרו בינלאומי מוערך, כדי להיתקע בחדר מתנ"ס מעופש עם האבא והאמא האשכנזיים שלכם, ולשמוע אותם מזייפים בפעם המי יודע כמה את "הלילה הוא שירים". הוא שב לבית עמוס זיכרונות משפחתיים ולאותה משפחה שנטש – אבא חם עם אלצהיימר (דובל'ה גליקמן הנהדר) ואמא נוקשה וכאובה (לאורה ריבלין בטייפקאסט הקלאסי). קברניטי הסדרה, הכותבים אורי אלון ויהונתן אינדורסקי והבימאי אלון זינגמן, שנגעו בחמלה רבה בעולם החרדי בשטיסל, בוחרים להתעסק הפעם בגרעין המשפחה החילונית.
אין משפחות ברוכות ילדים בהמנצח. למעשה, שתי העלילות המרכזיות מתמקדות בבנים יחידים עם הורים בעלי חיבה לחיבוק דב ופאסיב אגרסיב יעיל למדי. אצל שניהם מודגשת הזרות בביתם – נוח ברח מביתו לאמריקה, וחזרתו לחיק הוריו רק מדגישה את המרחק שלקח מהם, בעוד שגיל (דולב מסיקה שמוכר לכם מכיפת ברזל ו-אופוריה) נמצא רגע לפני נטישת הוריו החרדים, במובן החילוני של המילה. הבריחה לאמריקה, ברוח בת ים ניו יורק, היתה ונשארה דימוי קלאסי לרצון להתרחק מהמורשת, גם אם המורשת שלך זה מפגש משפחות משמים על מצע עוגת הבית. אותה סתמיות מרחפת מעל הדמויות של המנצח כחרב מתנדנדת המאיימת להפוך אותם להוריהם - עונש מהגיהנום, ללא ספק.
עם זאת, יש משהו לא סוחף בשני הפרקים הראשונים (מתוך עשרה) של המנצח, קצת כמו ביצוע של חבורת זמר לאריק איינשטיין. הביצוע נקי מדי, כמעט טכני, ובין ערוב הקולות מאבדים חלק משמעותי בשיר – את הרגש. דווקא אחד מהאלמנטים החשובים ביותר בשטיסל מרגיש מלאכותי בגרסת המקהלה. זו היא כתיבה דרמטית יעילה, אבל כזו שמחלישה את המכלול. הסודות נוטפים מכל פינה, הקונפליקטים קוצניים והמתח על אוטומט, אבל האם אכפת לנו מהדמויות ומהמשך חייהם? האם אכפת להם?
יש יוצא דופן יחיד בדמות מערכת היחסים המעניינת בין נוח לאביו, כשצל האלצהיימר הופך את הדינמיקה בין הורה לילד, דבר שמוביל לכמה סצנות שמצליחות לגעת בנקודה הנכונה בלב. הזקנה של האב מהדהדת את הפחד הגדול של הבן (התשובה הדיי מאכזבת לשאלה מדוע חזר לארץ, שמתגלה עד סוף הפרק הראשון), והפער שנוצר בין האדם למחלה דורש מהשניים להתחבר באופן מעט שונה משאר הדמויות. לחישותיו הקטנות של גליקמן על רקע שירתם של האחרים גונבות את ההצגה.
זו היא דרמה על משפחות (ואפשר להתעלם מהתוספת "קומית", שכן פיאה על דליק וליניץ זה מצחיק אבל לא מספיק) ועל הדינמיקה הקטנה עד גדולה שבין הורים לילדים בוגרים. הוריו של נוח קוראים לו "ילד" כל כך הרבה פעמים שלפעמים אפשר להשתכנע שליאור אשכנזי, עוד רגע בן 50, אכן מהלך בין הטיפות כילד אבוד שמחפש את אמא ואבא שלו. המנצח אמנם מתעסקת ביהלום שנגרר חזרה לחצץ היום יומי (אם נשתמש בדימוי שנדחף כבר בפרק הראשון) אבל על פי פרקיה הראשונים, נראה שלסדרה יהיה קשה למצוא את היהלומים בין כל החצץ הדרמטי, כמו לנסות להאזין לקול זמר אחד נפלא בין קולות חבורת זמר.
המנצח משודרת ב-yes וב- STING TV