אנחנו חיים בעידן שבו בכל שני וחמישי מדרגים את הטוב בהיסטוריה מבלי להכיר את ההיסטוריה. פלה, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון בגיל 82, הוביל את הקבוצה ואת הנבחרת הגדולות של דורו וזכה במספר החד-פעמי של שלושה מונדיאלים. עולם הספורט הוא כזה שבו גדולה נמדדת במספרים - תארים, שערים, גביעים, מדליות, מבחן התוצאה - אבל שום מספר, מרשים ככל שיהיה, לא ידע להכיל את גדולתו של פלה ולספר את הסיפור שלו מבלי לעשות לו עוול. לא את ההשפעה שלו על התפתחות הכדורגל המודרני, ככוכב-העל הגלובלי הראשון של המשחק, ולא את ההשפעה על האומה שלו, כאדם המשמעותי בהיסטוריה המודרנית של ברזיל במאה ה-20.
פלה היה שחקן כדורגל: לא מצביא, לא נשיא, לא סופר ולא ממציא. חלוץ ולא רק על המגרש, הוא ששם את ברזיל על המפה, העניק לה פנים, זהות ומשמעות, שהיום נראים לנו כל כך טבעיים עבורה כמולדת הכדורגל היפה – הז'וגו בוניטו עם החולצה מספר 10 של הסלסאו - וכמי שמגיעה לכל תחרות מאז כשהיא גאה, ווינרית, ועם אפס רגשי נחיתות.
"ברזיל היא המדינה שלי, היא הכול בשבילי", פותח פלה את הסרט הדוקומנטרי עליו, "פלה - אגדה ברזילאית", שהגיע לנטפליקס בפברואר 2021. אל תמונת הפתיחה הוא מדדה באיטיות באמצעות הליכון, מתיישב ומנגן על קופסת העץ עליה היה מצחצח נעליים ברחובות כילד שבא מן האשפתות. זו תמונה מהפנטת, שואבת, חץ מטלטל אל הנשמה; והיא משמשת צוהר ראוי וגדוש ניגודים לאחד מסרטי הדוקו-ספורט הביוגרפיים המוצלחים שנעשו לאחרונה. סרט כזה, שמעבר להיותו המלצת צפייה אקטואלית בנסיבות המעציבות, מצליח לשזור בחוכמה את החוטים שעוברים בין מיסטר אדסון לבין דוקטור פלה. בין פלה האדם, אדסון ארנטס דו נסימנטו, ומה שעבר לו בראש בכל אחד מרגעי המפתח (כולל גם לא מעט חשבון נפש בקולו שלו, בכנות ובלי גינונים כדרכו) - לבין פלה המוסד, המותג כפי שקוראים לזה היום, ומה עבר על האומה שלו.
בין ארבעה מונדיאלים, דמוקרטיה, דיקטטורה ופלה אחד
יוצרי הסרט דיוויד טרייהורן ובן ניקולס, שחתומים השנה גם על "פרשת פיגו" המצוין, מתמקדים ב-12 השנים שבהן קמה לתחייה האגדה ששינתה את פני הכדורגל - בין מונדיאל 1958 למונדיאל 1970. בבחירה מודעת ונכונה מאוד הם זונחים את שלהי הקריירה שלו בארה"ב (וסליחה, מוט'לה שפיגלר), את העסקים ואת העסקנות לימים כשר הספורט של ברזיל, ומזקקים את הדבר האמיתי: בין ארבעה מונדיאלים, דמוקרטיה, דיקטטורה ופלה אחד - שעל המורשת שלו קמו קרויף ומראדונה, זיקו ופלאטיני, רומאריו וזידאן, רונאלדיניו, כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי.
באחד הפרקים של "הריקוד האחרון", הדוקו שחזר אל האליפות האחרונה של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס ב-1998, קובי בראיינט - שכבר לא היה עמנו כשהפרק שודר - אמר בכנות ובפשטות שבלי ג'ורדן לא היה קובי. כל המהלכים שלי זה ממנו, הוא אמר, וגם ג'ורדן אמר דברים דומים על דוקטור ג'יי ועל השחקנים שהוא גדל עליהם וניסה לחקות את המהלכים שלהם, את התנועות. כך גם במקרה של פלה: בלי פלה לא הייתה ברזיל שאנחנו מכירים, ולא היה הכדורגל שאנחנו אוהבים. ככה פשוט.
פלה ייזכר כמלך. כזה שהוכתר על ידי העם. 2022 תיזכר כשנה שבה מתה המלכה ומת גם המלך. אבל ממש כמו ב"הכתר", שצוללת אל דמותה הקפואה של אליזבת' השנייה, הרגעים המעניינים ביותר בסרט הם אלה שבהם ניכר כמה לחץ מונח על הכתפיים הצרות של אותם אישים כשהם כל כך צעירים, וכמה ההיסטוריה היא שברירית, תלויה תמיד על חוט השערה. פלה, למשל, בכלל לא אמור היה לשחק בנבחרת ברזיל במונדיאל 1970, מהגדולים בהיסטוריה וזה ששם את החותם על המורשת שלו - והסרט פורס את הסאגה הזאת בקצב נפלא ותוך בניית עימות ודרמה, כאילו האירועים האלה מתרחשים בימינו אנו.
פלה פרש מהנבחרת אחרי הכישלון במונדיאל 1966 באנגליה, מתוסכל מפציעות ומכך ש"אין לו מזל במונדיאלים" (היחיד בהיסטוריה שזכה בשלושה כאלה, כן?). גם כאשר הוא כבר חזר - בגיל המופלג דאז לכדורגל של 30, ולא מעט בלחץ המשטר הדיקטטורי של אותן השנים בברזיל, שלא יכול היה להרשות לעצמו אומה זועמת - המאמן דאז לא החזיק ממנו. נשמע מוכר? כי זה באמת מוכר וקורה כל הזמן. זה קרה עם מסי, שפרש מנבחרת ארגנטינה שבור ומרוסק מחוץ לחדר ההלבשה - אחרי ארבעה הפסדים בגמרים עמה - ומאיך שזה נגמר כולנו עדיין מסדירים נשימה; זה קרה גם עם כריסטיאנו רונאלדו, לו לא היה את המזל הזה הפעם, וזה נגמר בדמעות ובחוזה עתק להתנחם בו בליגה הסעודית.
שלל הספדים מרגשים נכתבו על פלה בימים האחרונים, אינספור פוסטים וציוצים, כולל מחווה מרגשת מהנבחרת הברזילאית על הדשא בקטאר כאשר הסוף כבר נכתב. אבל אין כמו ערב עם חזרה בזמן אל הדבר האמיתי, ו"פלה - אגדה ברזילאית" - עם כמות גדושה של קטעי ארכיון נדירים מהתקופה, על המגרש ומחוצה לו - תופר היטב את הדיאלוג בין ההווה ובין העבר. סרט שמצליח ללכוד את פיסת ההיסטוריה ולהגיש אותה במינונים מדויקים, מבלי לוותר על הנוסטלגיה, אבל גם מבלי להתמכר אליה עד שהיא הופכת פלסטית ומהונדסת כמו פוסט של לואי ויטון באינסטגרם.