בעולם של סיטקומים עם דמויות רעילות כמו ב"איך פגשתי את אמא", בוסיות מרושעות כמו ב"השטן לובשת פראדה" ודמויות רעילות שהן גם בוסיות מרושעות כמו ב"ויפ" - "מחלקת גנים ונוף", הסיטקום המקסים של מייקל שור ("ברוקלין תשע-תשע", "המקום הטוב") וגרג דניאלס ("המשרד") משנת 2009 הוא אי של שפיות, הרגשה טובה וצחוק מתגלגל. וזה שהוא אופטימי וצבעוני לא הופך אותו לרגע לפחות מושחז או קורע מצחוק - ההפך הוא הנכון.
במרכז הסדרה עומדת לזלי נופ (איימי פולר), סגנית מנהל מחלקת הגנים והנוף של העיר הבדיונית פוני, אינדיאנה. היא מתוקה, כוונותיה טהורות והאמביציה שלה בשמיים, והיא נחושה להפוך את גני העיר פוני - ואת המשרד מלא הדמויות הצבעוניות והשבוזות שבחייה - למחויך ומרוצה ככל האפשר, בעזרת שלל דרכים יצירתיות ושובות לב.
לצד פולר מככבים בקומדיה המשרדית שמות גדולים לא פחות, ולחלקם הגדול הייתה זו גם הפריצה המשמעותית. אדם סקוט היה בן וויאט הרבה לפני "שקרים קטנים גדולים", עזיז אנסרי היה טום הברפורד הכובש לפני שעוד דמיין את "מומחה לכלום" - וכמובן, הנוקם-שומר הגלקסיה-פיטר קוויל/סטאר לורד, כריס פראט, עשה שטויות גם בתור אנדי דווייר השטותניק והמאוהב. אי אפשר להתעלם גם מניק אופרמן בתפקיד חייו, לא פחות, בתור מנהל המחלקה הזועף רון סוונסון, וראשידה ג'ונס המתוקה שמגלמת את האחות היפה אן פרקינס, בדוגמה יוצאת דופן לחברות בריאה בין זוג נשים בטלוויזיה. אוברי פלאזה היא אפריל לאדגייט והולכת לככב בקרוב בעונתה השנייה של "הלוטוס הלבן", וסביר שהחל מאותה שנייה לא נפסיק לראות אותה על המסכים שלנו.
מי שעוד לא צפה ב"המשרד" האמריקאית בגלגולה הראשון, ודאי עשה זאת כעת כשהיא עלתה לנטפליקס. ממש כמו אז, "המשרד" כבשה את לבם של דור ה-Z והולידה אינספור ממים אינטרנטיים, אזכורים בתרבות הפופולרית ובינג'ים איכותיים עד הבוקר שלמחרת או עד שהעיניים נעצמות מעצמן, מי שישבר קודם. עכשיו, אחרי ש"המשרד" עשה את הסיבוב הנוסף שלו, אין שום ספק שהישראלים מוכנים לדבר הבא - ואין שום ספק שההתמכרות הזו צריכה להיות "מחלקת גנים ונוף". הדינמיקה המשרדית, הצילום המוקומנטרי והדמויות האקסצנטריות מזכירות דאנדר מיפלין, אבל לא מאבדות מיליגרם מהקסם.