אין צורך לראות את "פרויקט לזרוס" ("The Lazarus Project"). זו לא אזהרה חרדתית במיוחד - מי שייתקל בה בשוטטות של אמצע הלילה ב-VOD של yes לא יתחרט על כך שבועות קדימה, אבל פשוט לא מדובר באירוע ששווה להתעכב עליו יותר מדי לכאן או לכאן. זו סדרה שהיא מופת של בינוניות וכאלה, למרבה הצער, לא חסר. עוד דרמת מדע-בדיוני-אקשן-מתח-מסתורין שמשתמשת בשבלונות ששרטטו עבורה סדרות כמו "תיקים באפילה" ו"אבודים". אבל להבדיל משתי אלה, "לזרוס" הבריטית לא טרחה לצבוע בתוך הקווים. היא עובדת בתוך התבנית, וזה כשלעצמו בסדר. הבעיה היא שהיא שוכחת לצקת לתוך התבניות האלה קצת אופי.
בשביל מה התכנסנו? בשביל ג'ורג': איש שרוצה לפתח את האפליקציה הבאה שתשנה את העולם. באותה נשימה, הוא גם ממש רוצה להיות בן זוג טוב לאהובתו היקרה. זה הולך לו יחסית בסדר, אבל משהו אחר מתחיל להציק לו: הוא חווה את אותה חצי שנה שוב ושוב. וכשהוא פוגש אישה מסתורית בשם ארצ'י, הוא מגלה שזה לא במקרה. ארצ'י ניגשת אליו באמצע הלילה ומלמדת אותו על פרויקט לזרוס, אגודת צללים שתפקידה להציל את העולם. בכל פעם שסכסוך מדיני או מגיפה קטלנית מאיימים על קיומו של המין האנושי, פרויקט לזרוס ישלח את אנשיו לעשות מה שצריך כדי לעצור את הקטסטרופה, בין אם מדובר בחרחור הפיכה צבאית ובין אם בפעולת ימ"מ קטלנית. ואם כל אלה נכשלים, לזרוס פונים למוצא האחרון: גלגול הזמן לאחור. חצי שנה שלמה נמחקת מחייהם ומזיכרונם של מיליארדי אנשים ומהעולם כולו. רק כמה יחידי סגולה לא שוכחים את מה שנמחק. ג'ורג' מגלה שהוא אחד מאותם חבר'ה נדירים, ומצטרף לחגיגה. הבעיה מתעוררת כשג'ורג' בעצמו מגלה כמה הרסניות ההשלכות של הבחירה להחזיר אחורה את הזמן, וכמה מפתה היא יכולה להיות גם אם הטרגדיה משפיעה רק עליך, ולא על כל העולם.
את ג'ורג' מגלם פאפא אסיידו, שחקן שאת שמו אנחנו לא באמת מכירים, אבל מי שראה את "להרוס אותך" ודאי לא ישכח את הופעתו בתפקיד קוואמי המתוק ומוכה הטראומה. בהתחשב בעובדה שאסיידו הוא שחקן מצוין, ג'ורג' וקוואמי הן בבירור שתי דמויות שונות לחלוטין: ג'ורג' הוא גיבור אקשן מן המניין, חנון שרצה הייטק אבל גילה שהוא בעצם ג'יימס בונד. הוורסטיליות הזאת לא באמת מובנת מאליה: גם אם מתבקש להניח ששחקן אחד יכול לגלם שתי דמויות שונות, רבים נכשלים במשימה הזאת. הבעיה היא לא באסיידו המצוין, אלא בעובדה שג'ורג' פשוט לא מסקרן, מעניין או מרגש מספיק כדי להחזיק סדרה שלמה על גבו.
למעשה, כמעט אף דמות כאן אינה מעניינת באמת. ארצ'י, הסוכנת המיוחדת שמציגה בפנינו את העולם הסודי של לזרוס, יורה משפטי מחץ עבשים ומשתמשת בקללות צבעוניות כדי שנבין שהיא מהצד של המגניבים. הופעתה השטחית של השחקנית אנג'לי מוהינדרה גורמת לארצ'י להיראות כמו מישהי שלמדה איך מתנהגים אנשים מגניבים מצפייה בשחקנים שעשו את זה יותר טוב. קרוליין קוונטין, שמגלמת את מנהלת הפרויקט, אולי הייתה יכולה ליצור דמות מז'אנר הבוסית הבריטית והקשוחה אה-לה-ג'ודי דנץ' אבל קל לשכוח שהיא בכלל שם. השחקנית וינט רובינסון היא מצטיינת החבורה בתפקיד סוכנת שנפלטה מהפרויקט בנסיבות טרגיות, אבל קו העלילה החביב שלה לא באמת מצדיק צפייה בסדרה כולה.
האמת ש"פרויקט לזרוס" היא פשוט אירוע טלוויזיוני משעמם במיוחד, לפחות עבור מי שמיצו את הקונספט. סדרות רבות כבר ניסו להיות שיחת היום דרך השילוב החביב בין עלילה אפופת מסתורין, רעיונות מד"ביים מקוריים וסצנות אקשן משלהבות. חלקן גם הצליחו. פה האקשן לא רע, אבל הרעיונות המד"ביים לא מובילים למקומות מעניינים במיוחד (הידעתם? לפעמים דברים רעים קורים לאנשים טובים למען טובת הכלל, וזה מאוד עצוב). המסתורין לא עובד. הסדרה לא מעוררת דחף עז להמשיך לראות עוד פרק ועוד פרק (שמונה בעונה הראשונה, ועונה שנייה בדרך) כדי שעוד תעלומות ייפתרו. למעשה, בשלב מסוים עצרתי את אחד הפרקים ונפלתי לשנ"צ הקשוח ביותר שידעתי בזמן האחרון. זה לא שסבלתי - פשוט נרדמתי.
ישנן סדרות שצריכות פשוט כמה דמויות חביבות, קו עלילה אחד ברור שבמהלכו נכיר אותן טוב יותר, ושלום על ישראל. יש כאלה שמחפשות קונספט מבריק וחלוצי שיגרום לצופיהן לומר לחברים "אתם לא תאמינו איזו סדרה ראיתי, התפוצץ לי המוח". "פרויקט לזרוס" היא דוגמה קלאסית לסוג השני, אבל בניגוד להוריה הרוחניים, אין כאן אף דמות שבאמת תרצו להמשיך לראות ממנה יותר, אין אף קו עלילה שבאמת מצליח לגעת ולסקרן. זה לא אסון, אבל אין סיבה לבזבז את הזמן על סדרה אנטי-מעניינת כשיש סדרות אחרות עם קונספטים מפוצצי-מוח שגם באמת מצליחות לגרום לך לרצות לראות עוד פרק. על "ניתוק" שמעתם?