קרוב למאה שנים שארצות הברית לא מצליחה להכניס לחוקת המדינה את התיקון שקובע שגברים ונשים שווים אלה לאלה. המאבק על הכנסת הסעיף החדש אל חוקת המדינה, שנחשבת לקודש קודשים במערכת היחסים שבין אזרחי ארה"ב ושליטיה, החל ב-1923 ולא המריא. הוא החל מחדש בראשית שנות ה-70 בעקבות התעוררות הגל השני של הפמיניזם - ודוכא, החל פעם שלישית ב-2014 ופעם רביעית בעקבות מהפכת metoo#. בשום שלב הוא לא צבר את התאוצה הדרושה כדי להפוך לחוק יסוד בארצות הברית. "Mrs. America", המיני-סדרה החדשה בכיכובן של קייט בלאנשט, רוז ביירן וקאדר מרשים של שחקניות ושחקנים בתפקידי המשנה, חוזרת אל הרגע בהיסטוריה בו השינוי המיוחל היה קרוב מתמיד. ברוכים הבאים לשנת 1971.

"גברת אמריקה" (תרגום זמני שמפספס את הבדיחה המרכזית שבשם הסדרה) משתמשת ברקע ההיסטורי הטעון הזה: רגע אחרי גלי המחאה המוצלחים של שנות ה-60 ורגע לפני שפסק הדין "רו נגד וייד" יהפוך את התערבות המדינה בהליכי הפסקת הריון ללא חוקית, כדי לספר את סיפור קריסתו של המאבק הזה מהמקום הכי פחות צפוי: מבפנים. זהו סיפורה של פיליס שלאפלי, עורכת דין ופוליטיקאית לא לגמרי מצליחה, שהפכה לאחד מסמליה המובהקים של ההתנגדות לתיקון.

שלאפלי מתחילה את הסדרה בנקודה רגשית נמוכה למדי: נסיונותיה להיבחר לבית הנבחרים המקומי העלו חרס, ובן זוגה אמנם אמיד דיו כדי לממן ניסיון שלישי, אבל הוא לא רוצה. הוא חושש מפני כוחה של פיליס ומפני מה שיקרה למשק הבית שלהם אם האישה שעומדת בראשו תקבל תפקיד של ממש. הקשיים האלה רק מדרבנים את שלאפלי, שמבינה שהתנגדות לתיקון יכולה להעלות את קרנה בקרב מצביעים רפובליקנים. היא הופכת את ההתנגדות לנושא השיחה החם ביותר בקרב חוג עקרות הבית האמידות שלה, מתחילה להפיץ כתב-עת פרטי בו היא שוטחת את דעותיה, ועורכת הרצאות וחוגי בית שכל מטרתם לשכנע את נשות וושינגטון להשפיע על בני זוגן, בהם חברי סנאט וקונגרס, שיצביעו נגד התיקון. השילוב בין הנושא הבוער להופעות הכריזמטיות של שלאפלי בטלוויזיה עובד. אישה שמתנגדת לשוויון זכויות לנשים? את זה אנחנו חייבים לראות. והופ, כוכבת רפובליקנית נולדה.

במקביל, זהו סיפורן של הכוכבות האחרות של התקופה: הפעילות הפמיניסטיות שיצרו והפיצו את המגזין המהפכני Ms., כינוי לא לגמרי מפרגן לאיש לא נשואה. הן האנטיתזה של אותה מיסיז אמריקה, פיליס שלאפלי. בעוד שלאפלי מתגאה בערכיו המסורתיים של הבית האמריקני, גלוריה סטיינם (בגילומה של ביירן) רוצה לחיות מחוץ לו. ובעוד פיליס שלאפלי מפיצה את החרדה מפני מה שיקרה לנשים אם יכריחו אותן להתגייס לצבא או יפגעו בזכויות המוחלטות שלהן על ילדיהן במקרה של גירושים, שירלי צ'יזהולם (אוזו אדובה, "כתום זה השחור החדש") מודיעה שבכוונתה להתמודד על נשיאות ארה"ב, ולו כדי להיות האישה הראשונה שעושה זאת. "גברת אמריקה" מקדישה פרק נפרד לכל גיבורה מגיבורות הסיפור - אם כי ברור שיש לה חיבה יתרה לשלאפלי ולקייט בלאנשט - ומנסה לרקום מניסיונותיהן האישיים איזו תמונת מצב רחבה של ארה"ב אז, ואולי גם היום.

על המיני סדרה המושקעת הזו חתומה דאבי וולר, מפיקה ותסריטאית שכתבה בין השאר ל"עקרות בית נואשות", "קוד שרוף" ו"מד מן" - שלוש סדרות שאם הייתם מערבבים אותן בבלנדר, הייתם מקבלים פרק של "גברת אמריקה". זה לא עלבון בהכרח כי ראשית, הסדרה החדשה נראית נהדר, וכוללת שחזור תקופתי מדויק ומפואר של תחילת שנות ה-70, עד לצבעי המפיות שעל השולחנות. אל העיצוב המוקפד מתווסף גם צילום מקורי, שמעמיד פריימים יפהפיים שעוזרים להעצים את הקונפליקטים שבסיפור. וכמובן שהדרמה עצמה טובה ויעילה - יוצרי "גברת אמריקה" מדלגים בין הפוליטי לאישי בקלילות, ומבחינתם רכילות במסדרונות הפרלמנט חשובה בדיוק כמו רגע של גילוי אינטימי בין בני זוג, ולהפך. התוצאה היא סדרה שמקרינה המון איכות, בלי לוותר על סיפורים אנושיים עסיסיים (למשל, העיסוק באחותה של פיליס, בעצמה רווקה ללא ילדים) שיגרמו לצופים מסוימים לחזור אליה פרק אחר פרק.

וזו הנקודה בעצם: "גברת אמריקה" היא סדרה שמיועדת לקהל מסוים, ודי סבלני. היא זורקת את צופיה הישר לתוך המים, ואז גם מטביעה אותם במונחים, אירועים ואנשים שעיצבו את פני החברה האמריקנית בתקופה המדוברת. היא גם מאוד אוהבת מונולוגים הצהרתיים, מהסוג שגורם לדמות זו או אחרת לשטוח בפני הצופים את כל דעותיה הרהוטות בלי לחשוב לרגע שאנשים אמיתיים לא מדברים במניפסטים בחיי היומיום. אל כל אלה תוסיפו קצב איטי ועשרות דמויות משנה בגילומם של שחקנים מוכרים שמושכים את תשומת הלב (שלום גם לכן, טרייסי אולמן, אליזבת בנקס, ג'ון סלאטרי, וג'יימס מרסדן. הבחנו בכולכם גם מבעד לפאות והאיפור), ותקבלו עומס טלוויזיוני לא פשוט לעיכול.

אה, וקייט בלאנשט. תראו, בלאנשט היא כמו כוסברה הוליוודית: יש לה אוהדים מושבעים, יש אנשים שחיים איתה בשלווה ויש מי שהיא תגרום להם לוותר על סרט או סדרה. הפרקים הראשונים של "גברת אמריקה" הם מפגן עוצמה שלה כשחקנית, שקיבלה על עצמה תפקיד עצום ועמדה בו בהצלחה - למעט המבטא המתעתע שלה, שאמור להישמע אמריקאי אך נשמע לעתים כמו אווז שמנסה לא להיחנק ממסטיק. למרות שקל היה לתאר את פיליס שלאפלי כמפלצת נצלנית, בלאשנט בוחרת לשחק אותה כאישה חכמה, מוכשרת, רגישה, נאה ואסרטיבית שאיכשהו כל פעם מקבלת טריקות דלת לפרצוף. האם זה אמין בטריליון אחוז? לא. האם היא עדיין תקבל על זה אמי? כנראה שכן.

וזה מה שיש לומר כרגע על "גברת אמריקה" - בדומה ל"פוסי/ורדון" מ-2019, זו הסדרה הכי מוכוונת פרסים ותארֵי כבוד שתראו השנה. יותר משהיא רוצה להיות מוצר טלוויזיוני טוב ומרגש, היא רוצה להיות סדרת איכות גבהת מצח, שהמבקרים יתעלפו ממנה והצופים ישכחו ממנה עד הסתיו הקרוב. שוב, זה נשמע אולי כמו עלבון, אבל בנוף הטלוויזיוני הנוכחי זו הקלה מבורכת. הלאה המבטים המיוסרים והפשעים האפלים של "אוזרק", ושלום-שלום לעולם הצבעוני, העשיר, המוזיקלי והמרשים של "גברת אמריקה".