לפני קצת פחות משש שנים, בסוף 2017, "בית הנייר" עלתה לנטפליקס והפכה מהר מאוד ללהיט בינלאומי. על הדרך היא הפכה גם לסדרה שלא דוברת אנגלית הנצפית ביותר בשירות הסטרימינג עד אז, ומאותו רגע נטפליקס עשתה כל שביכולתה כדי לנצל את זה. מלבד להאריך את הסדרה, ענקית הסטרימינג גם שחררה שני סרטי דוקו עליה והודיעה על סדרת ספין-אוף סביב דמותו של ברלין שתצא ב-2023. "בית הנייר: קוריאה", שעלתה שם היום, היא ניסיון נוסף של ענקית הסטרימינג לחלוב את הפרה הזאת - אך הפעם היא אף מנסה לחלוב שתי פרות במקביל; זו של הצלחת "בית הנייר" וזו של ההייפ הקוריאני.

ההייפ סביב התרבות הקוריאנית נמשך כבר כמה שנים טובות, אך הוא צבר תאוצה במיוחד ב-2019 בעקבות הצלחת הסרט "פרזיטים" והגיע לשיאים חדשים ב-2021, עם "משחק הדיונון". הסיבה העיקרית שבגללה התרבות הקוריאנית מושכת עניין רב היא הייחודיות שלה, השוני שלה ממה שאנחנו רגילים לראות בתרבות המערבית. כשזה נוגע לסרטים וסדרות, לקוריאנים יש גישה שונה לדרמה והסיפורים שלהם ייחודיים, רוויי טוויסטים בלתי צפויים ועם דמויות מורכבות שמצליחות לעורר אמפתיה. דווקא בשל סיבות אלו, מפתיע שדרום קוריאה היא זו שאחראית לעיבוד מחודש של "בית הנייר". למה לתת למדינה שמוציאה הפקות מקור איכותיות משלה לעשות חיקוי של סדרה אחרת? אולי בשביל הסיכוי שאנשיה יעשו מזה משהו משלהם, ואולי רק בשביל לחלוב עוד קצת צפיות. לפי ששת הפרקים הראשונים, נראה שהתשובה השנייה היא הנכונה.

"בית הנייר: קוריאה" ("Money Heist: Korea - Joint Economic Area") מתרחשת בעתיד בדיוני קרוב, שבו צפון ודרום קוריאה מגיעות להסכם איחוד שמוחק את הגבול הקיים. הסכם האיחוד כולל גם כלכלה משותפת ומטבע חדש לשתי המדינות, והאזור שבו עמד הגבול הופך ל"אזור כלכלי משותף". אך במקום שזה יוביל לשגשוג של שתי המדינות, הכלכלה המשותפת מתגלה כאכזבה - והיא רק מובילה לכך שהעשירים נהיים עשירים יותר והעניים נעשים עניים יותר. על הרקע הזה מחליט אדם המכנה עצמו "הפרופסור" ליזום השתלטות על המטבעה של קוריאה המאוחדת. וכפי שאתם ודאי זוכרים מהסדרה המקורית, הפרופסור מגייס חבורה של פושעים לצורך השוד המתוחכם, שלא לגמרי עובר חלק. מכאן הם נאלצים להתמודד עם לא מעט בעיות שנקרות בדרכם.

העלילה המרכזית וסיפורי הרקע של הדמויות כמעט זהים למקור, חוץ מכמה שינויים והתאמות תרבותיות. סיפור הרקע של טוקיו הוא מעניין יותר מהמקור (וגם הפעם היא מקריינת) והיא למעשה מהגרת מצפון קוריאה ששודדת אנשים מפוקפקים שמנצלים מהגרים כמוה. שינוי נוסף ניתן לראות בדמותו של ברלין, שהוא שורד של מחנה עבודה בצפון קוריאה, ובדמותו של הפרופסור, שאכן היה מרצה לכלכלה בעברו. יש גם כמה מחוות לסדרה המקורית, כמו למשל בית הקפה שבבעלותו של הפרופסור, המכונה "קפה בלה צ'או". שינוי בולט נוסף הוא כמובן המסכות של השודדים, שהפכו הפעם למסכות קוריאניות מסורתיות שמחליפות את פניו של סלבדור דאלי. 

מתוך "בית הנייר: קוריאה" (צילום: Jung Jaegu/Netflix, יחסי ציבור)
דז'ה וו תמידי. מתוך "בית הנייר: קוריאה" | צילום: Jung Jaegu/Netflix, יחסי ציבור

צוות השחקנים המכובד כולל לא מעט שחקנים קוריאנים שידועים בתוך דרום קוריאה ומחוצה לה. את הפרופסור מגלם יו ג'י-טה ("שבעה צעדים"), את ברלין מגלם פארק הא-סו (שחקן 218 מ"משחק הדיונון"), קים יונג'ין ("אבודים") מגלמת את השוטרת שמנהלת את המו"מ, פארק מיאנג-הון ("פרזיטים") מגלם את מנהל המטבעה (ארתורו מהגרסה הספרדית), וג'ון ג'ונג-סו ("בערה") מגלמת את טוקיו.

ההחלטה למקם את העלילה במציאות בדיונית שבה הקוריאות מאוחדות בהחלט מרעננת, והיא מוסיפה רובד של אמירה פוליטית וחברתית. אך השינויים הללו לא מספיק מהותיים כדי לייחד את הסדרה ולהבדיל אותה מהמקור - אין ספק שמדובר בהפקה איכותית ועשויה היטב עם צוות שחקנים שעושה עבודה מצוינת, אבל ההרגשה בזמן הצפייה היא של דז'ה וו תמידי, והדמיון לגרסה הספרדית הופך את החוויה לצפויה ומיותרת עבור מי שראה את המקור. לפחות לפי ששת הפרקים הראשונים, הסדרה דומה אליו יותר מדי, ופשוט לא מצדיקה את קיומה. 

נטפליקס ניסתה לתפוס שתי ציפורים בבת אחת, ובסוף הכל ברח לה מבין האצבעות. רימייקים נוצרים לרוב כדי לפנות לקהלים שגרסת המקור לא הגיעה אליהם או לא הצליחה אצלם. אך בהתחשב בהצלחה הפנומנלית של "בית הנייר", קשה שלא להרגיש שזה מיותר לחלוטין. ייתכן שהגרסה המקורית הצליחה פחות באזור דרום קוריאה, ואולי במובן הזה הגרסה החדשה דווקא תצליח, אך עבור הקהל המקומי בארץ שראה את הגרסה המקורית, "בית הנייר: קוריאה" די מיותרת. לפעמים עיבודים מחודשים מצליחים לחדש ולתת זווית מרעננת לסיפור מוכר, אבל זה פשוט לא המקרה. עדיף כבר לחכות להפקת המקור הבאה שתגיע ממזרח אסיה.