לא משנה בכלל על מה היא הייתה מספרת, "המזח" כבר הפכה מתקף שיבוצה לאחד מהאירועים הסמליים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. סדרת דרמה שהייתה אמורה לעלות ב-9 באוקטובר ההוא, ונדחתה שוב ושוב במשך כמעט שנתיים בגלל האילוצים הברורים. אבל כשצופים בה פעמיים - פעם אחת ב-2023, פעם נוספת ב-2025 - הדרמה של כאן 11 על מלחמת יום הכיפורים מתפקעת מרוב סמלים. התלות בוועדת חקירה ממלכתית, הזלזול של הקצינים הבכירים במה שהמעין-תצפיתנים ראו ימים לפני מתקפת הפתע, המרחק הקטן עד תדהמה בין שני צדי הגדר או התעלה. כל כך הרבה סמלים, שעדיף לשפוט את "המזח" כאילו היא משודרת ביקום שבו מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה המכוננת האחרונה.
במוקד הסדרה של ליאור חפץ - המבוססת על סיפור אמיתי, כמובן, ונשענת על יומנים, הקלטות, ראיונות ופרוטוקולים מוועדת אגרנט - נמצאים 42 אנשי מוצב המזח. הם לא נשארים 42 איש לאורך זמן. המוצב שעל שפת תעלת סואץ היה המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב, וביום הכיפורים של 1973 הוא הפך לאחד המוקדים הכי משמעותיים בחזית סיני. ימים בודדים אחרי תחילת התקיפה המצרית, המוצב כבר הפך למבודד ומנותק.
הסיפור של "המזח", שמעורר השתאות מול גבורת החיילים אבל גם כמה רגשות אחרים, מסופר דרך שני צירים עיקריים: האחד הוא של סגן שלמה ארדינסט, מפקד המוצב בגילומו של דניאל גד. השני הוא של ד"ר נחום ורבין, רופא מילואים שלנעליו נכנס מיכאל אלוני. הנ"ל הם אנשים אמיתיים לחלוטין, כמו רבים מהחיילים האחרים בסדרה - כשרק בודדים מהם לא שומרים על שמם המקורי. העדויות בוועדת אגרנט, חודשים לאחר תום המלחמה, מובאות במקביל לשחזור מרשים, מחניק ועתיר משאבים של האירועים עצמם. במהלך אחת העדויות האלה, כשנוגעים בעוד תמרור אזהרה שההנהגה הישראלית לא ייחסה לו מספיק חשיבות, ארדינסט מסכם את הסיפור כולו: "היה לי אמון מלא במה שאמרו לנו". לו ולכולם, אז וגם עכשיו.
בתכנון המקורי, "המזח" הייתה אמורה להיות הקרשנדו בפרויקט של התאגיד לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים לצד הפקת ענק אחרת: "האחת" התיעודית, שהתפוצצה על מסך הטלוויזיה רגע לפני שהמציאות התפוצצה בעצמה. אומנם דואט ההנצחה הזה הורכב על ידי יצירות עם הבדלים של שמיים וארץ, תרתי משמע, אבל עדיין מפתה לדמיין מה היה קורה אם סימה קדמון הייתה נשלחת לראיין גם את חיילי "המזח". ובעוד שהסדרה הדוקומנטרית לא הייתה צריכה תקציבים מיוחדים בשביל להצדיק את האפיות שלה, כי בשביל זה היה את הדמעות של גיל רגב, "המזח" הייתה מוכרחה להתיישר עם הסטנדרט של סרטי המלחמה. המשמעות של זה היא הפקה מושקעת במוצב נטוש משנות ה-70, ואפילו טנק ישן שהושמש במיוחד עבור הצילומים שלה.
לפני שני קיצים ונצח אחד, כשגרסה מקוצרת של "המזח" הופצה בבתי הקולנוע, ציין כאן תומר קמרלינג את אחד המהלכים הכי מעניינים של חפץ: בניגוד למקובל בסרטי מלחמה, במקרה הזה הצופים מוצאים את עצמם מחולקים לשני מחנות הפוכים. ככל שמתקדמים על גבי חמשת פרקי הסדרה - שלושה מתוכם נמסרו מראש לביקורת - כך ארדינסט ו-ורבין, או גד ואלוני, מובילים ראש בראש שתי גישות אכזריות בדרכן. או לעמוד איתנים מול המצרים, או להיכנע. ועל אף ש"המזח" מבוססת בין היתר על ספרו של ורבין, היא לא נותנת העדפה מובהקת לאף צד.
המשחק הזה, בין ה"אחים לנשק" של מעלה ל"האנטומיה של גריי" האקסטרימית של מטה, מעניק ל"המזח" דינמיקה קצבית ולא מובנת מאליה. גם המתח המדובר, שאותו מוביל רופא המילואים שיש לו מה להגיד על השיקולים האחרים בבסיס, יחסית נבנה על אש קטנה. גד ואלוני עושים בדיוק את העבודה שנדרשת מהם, אפילו אם מדובר בדברים שכבר התרגלנו לראות מהשניים, ואיתם מרבית השחקנים האחרים שבמוצב: אורי בלופרב, תום אמסלם, אמיר טסלר, נועם כרמלי, אמיר בנאי ודניאל מורשת על תקן האתנחתא הקומית המפתיעה. אלה עוזרים לסדרה לגבור על כמה מהבעיות הבולטות שלה, כשרבות מהן קולנועיות. כך, למשל, הפיצוצים והלהבות אומנם מצליחים להיראות אמינים ולסחוף - אבל העבר השני של התעלה רחוק מלהיות אותנטי ויזואלית, ובעיקר נראה כמו זירה ממשחק מחשב חובבני. זה לא היה מפריע כל כך אלמלא היה מדובר במרכיב מהותי כל כך של פרקי הבכורה.
בעיה נוספת שמנדנדת לאורך הצפייה, בדיוק כפי שקרה ב"שעת נעילה" של התאגיד, היא הבעיה המובנת מאליה של כל סדרת מלחמה היסטורית - יש בה אך ורק גברים. את המהמורה הזאת חפץ מנסה לצלוח בעזרת עלילת צד על משפחתו של ורבין שנשארת מאחור, בהשתתפות אביב פנקס ושמואל וילוז'ני, וקשה לומר שמגיע ממנה איזשהו ערך אמיתי. למעשה, בעקב האכילס הזה עולות השאלות הכי קיומיות בנוגע לעצם הסדרה: הרי הסיפור של מוצב המזח מגיע עם מספיק פאתוס מהבית, וממש לא צריך עוד ממנו. אבל התסריט רק מעצים את הדרמטיות באירוע דרמטי באופן אורגני, וחלק מהופעות המשחק בכלל מעלות את הווליום ללא סיבה. במקרה של וילוז'ני, שמבויים באופן תיאטרלי מדי, זה כבר בכלל מפספס את המטרה. כי עם כמה שקל לזלזל בקהל הישראלי, לגמרי אפשר לסמוך עליו. כשיש אירוע גדול ומשמעותי, הוא יודע להבין את זה בלי שמישהו יצעק. לפחות הפעם, גם הפעם, כל הפאתוס הזה הורווח בגבורה.