השבעת הממשלה ה-36, יום ראשון, כל הערוצים 

מעט מאוד קריאות ביניים נשמעו במהלך נאום הפרידה של בנימין נתניהו מתפקידו הכמעט-נצחי כראש ממשלת ישראל. במשך רוב הנאום, שהיה ארוך מהרגיל, מהמתוכנן והמקובל (לרגעים נדמה היה שנתניהו מתכוון להתאים את אורך הנאום לאורך הקדנציה), שמרו חברי הקואליציה החדשה על איפוק. הם צעקו מעט כל כך עד שיו"ר הכנסת יריב לוין אפילו לא טרח להסות אותם. באחת הפעמים הבודדות שבהן הופרע הנאום, אמר נתניהו: "כשזה כואב באמת הם צועקים".

אם הצעקות הן סימפטום לכאב, הרי זו הקואליציה היוצאת שסובלת. בעוד שנתניהו ספג קריאות פה ושם (בעיקר מאיימן עודה, חברו החדש לאופוזיציה), את נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט ליווה מופע זעקות שבר קורע לב ועור תוף. בנט דיבר רוב הזמן ברוך ויצא מגדרו כדי לשאת נאום ממלכתי עד אבסורד (כשהוא הודה לשרה נתניהו אפילו הפוליגרף של נתניהו הגיש התפטרות), וזכה בתמורה למטח נאצות שהיה שמור פעם רק לחנין זועבי ועזמי בשארה. האנשים שידעו תחת נתניהו רק שלטון צעקו כמי שחרבה עליהם לשכתם. זה נראה כמו השיעור הראשון שלהם בקורס הסבת המקצוע, משום שזה כמעט כל מה שהשיטה הפרלמנטרית בישראל מותירה לאופוזיציה: את החופש לצעוק.

נתניהו נואםבכנסת (צילום: ap)
נתניהו. חילק את הקומפלימנטים לעצמו | צילום: ap

זה היה, כפי שאוהב נתניהו לומר, מתוזמר. תזמורת הלוויות, אם לדייק, זו שמלווה את הממשלה המנוחה אל מקום משכבה בספסלי האופוזיציה. חברי הציונות הדתית, כמו חניכים מיומנים של בני עקיבא, הכינו פלקטים בבית. למופע התיעוב לבנט הם מגיעים עם הבטן המלאה מכולם, אבל לפחות אצלם מדובר במחלוקת אידאולוגית אמיתית שקורעת את המגזר.

החרדים והליכודניקים, לעומת, לא כואבים את "הבגידה" של בנט בבוחריו, אלא את הבגידה שלו בהם שהותירה אותם עזובים לנפשם באופוזיציה (זה, כמובן, שקר; מי שהותיר אותם באופוזיציה הם סמוטריץ' והדבקות שלהם בנתניהו). במקום אמצעי ההמחשה של סיעת הציונות הדתית, בחרו אנשי הליכוד, ש"ס ויהדות התורה לזעוק את דף המסרים שמלווה את המחאה נגד בנט כבר שבועיים: "שקרן", "נוכל", "בוגד". הפעם, במקום אורלי לב ואיציק זרקא, היו אלה מאי גולן ומיכאל מלכיאלי, קטי שטרית ויצחק פינדרוס, מירי רגב ודודי אמסלם. הלב נכמר על אוסנת מארק שלא זכתה להגיע לרגע הזה. לא כולם השתתפו במופע, אבל גולן עשתה ככל יכולתה כדי למלא גם את מקומם של השותקים. צעקות במליאה הן מהות התגלמותה הציבורית וניצול שיא של יכולותיה הפרלמנטריות. גולן נולדה לרגעים כאלו, והיא סחטה מהם כל דקה שיריב לוין נתן לה.

סופרת עם פשטנות של דף מסרים 

אבל את ההצגה גנבה הילדה החדשה בכיתה, גלית דיסטל אטבריאן. גד"א הוצנחה על ידי נתניהו למקום העשירי ברשימת הליכוד (ממנו היא משקיפה למטה על שרים כמו הנגבי ושטייניץ) על תקן הדוברת הרהוטה והמשכילה, זו שתחפה על הכישורים הרטוריים הלקויים של דוברים כרגב, אמסלם ומיקי זוהר. במקום רגב, שתגיד "מיזנטרופ" בלי להבין את פירוש המילה, דיסטל אטבריאן תשתמש ב"אופורטוניסט" בהקשרו הנכון. במקום אמסלם שיקרא "נוכל", דיסטל אטבריאן תצייר את המטאפורה "טפיל על אורגניזם".

אבל מתברר שברגע האמת, כשגד"א נדרשה להטיח מול בנט את ביקורתה המעמיקה והמורכבת, כל קיומה הצטמצם לכדי "שקרן! שקרן! שקרן!". אולי היה זה התסכול על בחירתה לכנסת דווקא בשעת נפילתו של נתניהו שרידד כך את יכולותיה האורטוריות; היא בוודאי כבר פנטזה על איזו משרת סגנית שר לענייני נאומים במשרד ראש הממשלה. ואולי, בסופו של דבר, גם מאחורי סופרת עם שני פרסי ספיר לכאוריים מסתתרת פשטנות של דף מסרים.

את הרגע המביך של הערב חלקה גד"א עם אמיר אוחנה, שאולי נמצא מתחתיה ברשימת הליכוד אבל יכול עדיין ללמד אותה שיעור בהתרפסות מקצועית ואפקטיבית. עם סיום נאומו של נתניהו זינקו השניים ממקומם וקיבלו את ראש הממשלה היוצא בסטנדינג אוביישן, כאילו הוא לא נשא נאום אופוזיציוני בכנסת אלא הכריז על שלום עם סעודיה. משם יצאו השניים לבלפור כדי לומר תודה לנתניהו. יש להם סיבה טובה להודות לו: את דיסטל אטבריאן הקפיץ נתניהו לצמרת מפלגת השלטון, ואוחנה בוודאי משפשף הבוקר את עיניו בתימהון, תוהה אם באמת פעיל ליכוד אלמוני ודל כישורים שכמותו הפך לשר המשפטים וביטחון הפנים במדינת ישראל או שרק חלום היה.

מי שפחות התרשם היה גדעון סער, שהעביר את הזמן בקריאה במסמך המרתק הקרוי תקנון הכנסת. זו הייתה הטרלה מושלמת משום שהיא חיקתה את השטיק של נתניהו עצמו, שנוהג לקרוא ספרים במליאה במהלך נאומים נגדו אליהם זומן בעל כורחו. אין טוב מזה כדי לסמל את ההתנשאות והבוז שהוא חש כלפי רבים כל כך בפרלמנט ובציבור, את מה שפלט פעם בטעות כלפי אורנה פרץ מקריית שמונה: כולם משעממים אותו.

הזמן לשרוף את כל הגשרים 

הרגע היחיד שהתעלה על התשואות בעמידה של אוחנה וגד"א היו מילות הפתיחה בנאום נתניהו. "אני עומד כאן בשם מיליוני אזרחים", אמר נתניהו, מרפרר לנאומו של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר בפתיחת משפט אייכמן. נתניהו מעולם לא בחל בשימוש ציני בשואה, אבל החיבור האסוציאטיבי שיצר בינו, כיריבם של בנט ולפיד, לבין פרקליט העם היהודי במשפט נגד פושע מלחמה נאצי, היה מהמכוערים שבהם.

כמו כמעט כל נאום של נתניהו – האיש שנמצא תמיד בקמפיין – גם זה היה נאום בחירות: רשימת מצאי של הישגים אמיתיים ומדומיינים, עיוותים קלים עד בוטים של המציאות ("ממשלת שמאל", "בחירות ישירות היו מסיימות את הפלונטר הפוליטי") וגימוד האלטרנטיבה השלטונית. אצל נתניהו זה תמיד "אני ואפסי עוד": בוז'י וציפי לא יידעו לענות לטלפון האדום, גנץ ייסחט על ידי האיראנים ובנט לא יעמוד מול ביידן. "באיראן חוגגים", אמר נתניהו. אולי מומלץ שיצפה בסדרה החדשה של דרור מורה ב-HOT8, "הגורם האנושי", בה מסופר מי היה המועמד המועדף על טהרן בבחירות 1996 ואיך היא הפעילה את חמאס וחיזבאללה למען בחירתו. "שמעתי את בנט ועכשיו אני מודאג כי הוא תמיד עושה הפוך ממה שהבטיח", אמר האיש שהבטיח לא לתת רוטציה-מוטציה ואז הציע אותה לשלושה אנשים; שהבטיח לא להישען על עבאס ואז הזמין אותו לבלפור; שהבטיח לפנות את משרד ראש הממשלה לגנץ ואז לא העביר תקציב דו-שנתי; שהבטיח למנות את ניר ברקת לשר אוצר ואז לא מינה אותו אפילו לסגן שר המים.

ארה"ב הפכה משותפה אסטרטגית לכלי שרת בקמפיין. עכשיו, כשנתניהו כבר איננו ראש הממשלה, הוא יכול להיות "חזק מול האמריקאים", לחשוף סודות מחדר ההלבשה ולשרוף את כל הגשרים לוושינגטון כדי לבנות את המסילה אל לב הבייס. זו היה רמז לכך שנתניהו כבר מפנים את תפקידו החדש כיו"ר אופוזיציה, משוחרר מהנטל הדיפלומטי של ראשות הממשלה. מה שהוצנע בעבר – המחלוקות מול הממשל הדמוקרטי של אובמה – הוצג עכשיו בהפגנת שרירים פתטית; לא בגלל שזה משרת את נתניהו פוליטית, חלילה, אלא בגלל ש"לקחי ההיסטוריה" עומדים מול עיניו. אולי בלקחי ההיסטוריה הוא מתכוון לתבוסתו בבחירות 1999.

אסנת מארק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
אוסנת מארק. חסרה | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 אחרון גיבורי הפעולה או הטרמינייטור של הדמוקרטיה

בפרידות של אנשים ממקום עבודתם נהוג שאחרים מדברים בשבחם. נתניהו, בערב הפרידה שלו ממשרד ראש הממשלה, חילק את הקומפלימנטים לעצמו. שני אלמנטים לשוניים בלטו בנאומו. הראשון, המתבקש, היה השימוש בלשון העבר: לא "אנחנו נאבקים באיראן" אלא "נאבקנו", לא "נחתום על הסכמי שלום" אלא "חתמנו". כך נשמע נאום סיכום של מי שמבין שעבודתו הסתיימה, שצריך עכשיו להיאבק בבנט במקום באיראן ולחתום על הסכם מנוי בחברת סלולר במקום על הסכמי אברהם.

האלמנט השני היה חריג במיוחד ומפתיע לכאורה – השימוש בלשון רבים: "נאבקנו באיראן", "הבאנו חיסונים", "עצרנו את המסתננים", "חתמנו הסכמי שלום", "הפכנו את ישראל לכלכלה חופשית/מעצמה אנרגטית/מעצמת סייבר". נתניהו נוהג להשתמש ב"אנחנו" רק בכישלונות, ואת ההישגים לנכס לעצמו בלבד. הפעם הוא מקפיד לצופף סביבו את השורות בכבלי ההצלחה. זה אמור לרכך את הנפילה.

אבל בדרכו למטה נתניהו כבר מתכנן את הקאמבק. נאומו נישא באווירת "תכף אשוב" ובהבטחה לחזור שוורצנגר סטייל. עבור מחצית מהעם נתניהו הוא אחרון גיבורי הפעולה, עבור המחצית האחרת – הטרמינייטור של הדמוקרטיה. בינתיים, "בגו זקוף", הוא יהיה יו"ר האופוזיציה, המקום שבו מובטחים לו עוד כמה כיבודים: מעמד רשמי, אבטחה, לשכה גדולה, משכורת של שר. אם ירצה בכך, הוא יהיה יו"ר אופוזיציה מוצלח. משם הוא יוכל להגשים, במילים ריקות, את כל הפנטזיות של הימין: למוטט את חמאס כמו שהבטיח ב-2009, לפנות את חאן אל-אחמר כמו שהבטיח בכל שנה, לספח את יהודה ושומרון כמו שהבטיח בכל מערכת בחירות. לפזר מילים יפות ללא כיסוי והבטחות ללא גיבוי, כפי שציטט את גזוז, זה האלמנט שלו.

וזו גם המתנה הטובה ביותר שנתניהו יכול היה לתת לממשלה החדשה. בנט ועבאס, לפיד וסער, ליברמן ומיכאלי – כולם צריכים את ביבי כדי להישאר יחד. החוטים הגסים שתופרים אותם לחבילה קואליציונית שבירה ועדינה הם חוטי האיבה האישית והציבורית כלפיו. זה לא יעמוד מול מועמדים חסרי משקל כמו ישראל כ"ץ או ניר ברקת. נתניהו יכול להיות אופוזיציונר מתוחכם ונחוש שידע לנעוץ את ציפורניו בכל תפר רעוע ולקרוע את הקואליציה לגורמיה, אבל בלעדיו אין להם ממשלה.