כבר תשעה חודשים שהוא בתפקיד, אבל רק אתמול מדינת ישראל נאלצה להכיר את יוסי שלי. ההתייצבות שלו באולפן חדשות 12 מלכתחילה הייתה תמוהה - הרי פעם היו בישראל ראש ממשלה ושר ביטחון (שפוטר לא מזמן כשהתריע מפני הסכנות שאורבות), שר חוץ ושר לביטחון לאומי, שר לעניינים אסטרטגיים ואפילו שרת מודיעין. הם חומקים משאלות העיתונאים גם כי הם כבר רגילים, ובעיקר כי הם טועים לחשוב שפרופיל תקשורתי נמוך ימנע מהאזרחים לבוא איתם חשבון בעתיד. אבל ההתייצבות של שלי עוד יותר תמוהה כשנאלצים להכיר את הרזומה שלו, פוליטרוק בן 65 שכבר הספיק להיות מורחק משירות ציבורי, לעמוד במוקד האשמה בניצול מיני לכאורה ולטעון שלובסטר הוא בעצם סלמון. היום הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, תפקיד בעל הרבה מאוד אחריות וכוח אם רק הייתה בישראל ממשלה. בהיעדר אחת, שלי הוא הפרזנטור שנבחר לדקלם מסרים שהיו מקריסים גם מכונת אמת שבורה.

בשעות שחלפו מאז הריאיון עם שלי, פרק זמן שבמדינה מתוקנת כבר היה מוביל לפיטוריו לטובת איש מקצוע אמיתי, הדהדו שתי אמירות מטופשות על סף המרושעות: מסיבת הטבע ברעים, אירוע הטבח הגדול ביותר שהיה כאן, "תרמה תרומה בלתי מבוטלת לכאוס" ("לא שאני מאשים, אבל". היום הוא כבר התנצל); והחידלון המוחלט בתהליך זיהוי הגופות - כשאפילו האחות השכולה מעיין אדם מציעה להתגייס בעצמה למשימה - הוא כמו "תור באיזה סופר שלא משנה כמה זבנים אתה שם, אי אפשר לטפל בהכל". חשוב להתמקד בשתי הנקודות האלה, אבל הן לא מתקרבות לתיאור הביזיון. שלי, מעין מייק מקלינטוק מ"Veep" רק עם תפקיד יותר חשוב וכישורים פחות ברורים, הצליח במחי 20 דקות להוכיח שלאזרחי ישראל עוד נשאר איזשהו אמון בהנהגה שלהם - כי רק אחרי דברי הבלע שלו הוא קרס לחלוטין.

שני שליש לתוך הזוועה הטלוויזיונית הזאת, אולי אחד הרגעים הכי מתסכלים במלחמה שכבר ידעה המון כאלה, וגם עמיתיה של יונית לוי לאולפן לא הצליחו לשתוק. ירון אברהם - שבולט בימים האחרונים בתור קול היגיון חשוב ובלתי מתנצל - עימת אותו עם עובדה שאי אפשר להתווכח איתה: הממשלה והצבא נתפסו עם המכנסיים למטה, וכל מערך אפשרי הופקר. שלי, שכנראה חשב ששוב שואלים אותו אם אכל לובסטר, גמגם לרגע ואז המשיך להתל בקהל. הוא ליהג על חמ"לים שנפתחו ומלאים שנבדקו, בלי לטרוח להסביר איך ומתי זה השפיע על הציבור. "אתה, במקום לעודד את עם ישראל, הולך ונותן לו מכה על הראש", הטיח באברהם כשנזכר מה באמת מעניין את מי ששלח אותו, "איפה היית שלא היינו?". 

זה המשיך והחמיר, עד ששלי נבהל וטען שמולו ניצבות "הברקודות של עם ישראל". הוא כנראה התכוון לזה באופן שלילי, אבל מהרגע הראשון של הלחימה היה ברור שדווקא הברקודות באולפנים הן אלה שמצילות חיים. ואם יש כאן משהו מבהיל, זו הידיעה ששלי מחזיק לכאורה בסמכות כלשהי על ניהול המדינה - או ההבנה שזה מי שראש הממשלה חושב שצריך לשלוח לדבר עם העם בשעתו הקשה ביותר. אחרי שהוא עצמו נשא עוד נאום מקושקש שבו לא נשא באחריות, לא הודה בטעות ולא ענה לשאלות עיתונאים.

עוד שקרים? בבקשה: "אין היום אזרח שמחפש את הגופה, או החטוף, או הנעדר שלו, שלא יצר קשר ולא יודע מה קורה". אז יש, והרבה, וכותב שורות אלה יכול להכיר אותם לשלי באופן אישי. אפילו טליה לנקרי, שאיננה עיתונאית ולרוב מגיעה דווקא בשביל לאתגר את השיח באולפנים, לא הייתה מסוגלת להישאר בשקט. "אתה יודע שיותר מ-24 שעות היו גופות מוטלות על הרצפה", הזכירה לו, "מדינת ישראל מזה שנים לא החליטה מי מפנה גופות של אזרחים, אדוה דדון צריכה לעשות את זה. אם היו מתחילים לעבוד 24 שעות קודם, עכשיו היו מקבלים את התשובות". טוב שיש לנו ברקודות כאלה. 

ואז, רגע לפני סיום, שלי נזכר לציין שגם אחת מקרובותיו נהרגה וגופתה נעדרת. "עוד לא איתרו אותה, למרות שאני מנכ"ל". למרות. שהוא. מנכ"ל. אם לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה מונה אדם שחושב שקשריו הפוליטיים אמורים לקדם אותו בתור לזיהוי גופות, כי אחרת למה שינפנף בכך ש"אפילו" אצלו לא חלה שום התקדמות, אולי אפשר להתחיל להבין את שורש המחדל. זה מי שהממשלה ממנה לתפקיד מפתח, זה מי שהיא שולחת לאולפנים בזמן שהיא מסתתרת בבונקר, זה מה שהיא חושבת על העם. עוד יהיה זמן להאשמות, דואגים להזכיר לנו בכל הזדמנות, והחל מאמש זה חל גם על שלי. תהיו בטוחים שלא נשכח.