למה סדרה אחת הופכת לתופעה תרבותית בעוד אחרת נכשלת? האמת, קשה להסביר. ההיסטוריה מוכיחה שסדרות איומות של ממש הפכו ללהיטי ענק (לא באמת אהבתם את נמלטים), בעוד סדרות מעולות (האמריקאים) סיימו את חייהן כסוד שמור למבקרי טלוויזיה. ההצלחה של בית הנייר - אחת התופעות הגדולות של השנים האחרונות - קלה יותר להבנה. מותחן הפשע שיצר אלכס פינה מצליח לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר כי הוא משחק כל הזמן על הקו בין פשטות כמעט פרחית, לתחכום יומרני שמתאים לסרט גמר סטודנטיאלי. במילים אחרות: צופים שאוהבים סדרות "פשוטות", ימצאו בה תחכום אינטילגנטי שמדליק אותם, בעוד צופים שמחפשים סדרות מתוחכמות מוצאים בה פשטות סוחפת.
זמן לגילוי נאות: לא נפלתי מהעונות הקודמות של בית הנייר. עודף הגימיקים גרם לי להרגיש כמו ילד עם הפרעת קשב בבילוי בפסטיגל. בכל זאת, צפיתי בכל פרקי הסדרה למרות אורכם הלא קצר והבאזז העצום שתמיד גורם לי לאנטי. אז כנראה יש בה משהו. האם שמונת פרקי העונה השלישית שעלו בנטפליקס במהלך סוף השבוע הצליחו לשנות את דעתי? קצת, בערך. הביקורת נכתבה בהסתמך על צפייה בארבעה פרקים (חצי עונה) ונמצאים בה גם ספוילרים (מועטים ככל הניתן) לעלילה, בכל מקרה - עד סוף העונה כנראה שמרבית קווי העלילה עוד יתהפכו מספר פעמים.
הפרק הראשון משמש כאקספוזיציה שבאה להשלים פערי מידע למי ששכחו את אירועי העונות הקודמות וגם בו יש מעבר בין כשבעה צירי זמן, מה שמצריך ריכוז לא מועט. למה ריכוז? כי סביר שמסתתרים בו רמזים להמשך. כמו שנחשף בטריילר: ריו (מיגל הראן) וטוקיו (אורסולה קורברו), ברחו יחד עם החברים ששרדו והם חייםֿ באי בתולי באזור פנמה. הזוגיות שלהם כוללת הרבה שיזוף, סקס ודייג אך די מהר מסתבר שטוקיו התזזיתית התעייפה מכל הטוב הזה או כמו מיטבה לנסח: "אני מניחה שזה קורה בכל גן עדן, בסופו של דבר מישהו נוגס בתפוח". טוקיו חותכת מהאי לטובת מסיבות בפנמה סיטי (תגלו שמדובר בגרסה של ניו יורק) מה שמביא למעצר של ריו ושולח אותו הישר לעזרתו של הפרופסור. המעצר של ריו הוא בעצם הטריגר האמיתי לאיחוד ומניע את המבצע הגדול של העונה: גניבת מטילי זהב מהבנק הספרדי.
זה השלב בו תחושו דז'ה וו קל. שוד בנק? לזה חיכינו? אז כן, לגמרי. בית הנייר לא מנסה להמציא שום דבר מחדש, נראה כי אלכס פינה ניצל את ההצלחה ותקציב הענק (הגדול ביותר שניתן עד כה לסדרה ספרדית) שנתנו לו בנטפליקס, בעיקר כדי לפרגן לנו בלוקיישנים רבים ויפים יותר. סה טו. דז'ה וו בצד, עברו כמעט שלוש שנים בעולם של הסדרה והדמויות שינו סטטוס: אז טוקיו וריו ביחד (כאמור, עד מעצרו של האחרון), הפרופסור (אלברו מורטה) מתחזק זוגיות עם ראקל/ליסבון (איציאר איטוניו) שנאבקת בעצמה עם המעבר משוטרת לפושעת ודנוור (חיימה לורנטה) ומוניקה/סטוקהולם (אסתר אסבו) הפכו להורים לילד מתוק בשם סינסנטי. אלוהים, האם שיעור הגיאוגרפיה הזה ייגמר מתישהו?
רגע, לפני שמגיעים לאקשן יש עוד פרוצדורה. ריו, שנלכד ונלקח למקום לא ברור בו הוא נחקר על ידי שוטרת הריונית בשם אליסיה (נג'ווה נימרי המעולה), לא זוכה לאמפתיה מיידית מכל חברי הקבוצה. בשונה מהפרופסור וטוקיו שלחוצים לצאת לדרך, דנוור מעדיף להמשיך את חייו עם מוניקה ובנו הצעיר ולא עף על הרעיון של לקיחת סיכונים מיותרים, במיוחד אחרי שראה איך אביו (מוסקבה) סיים את העונות הקודמת. הלסינקי וניירובי (דארקו פריק ואלבה פלורס) ממשיכים להיות סמי-אנרכיסטים שיצטרפו לכל משימה בלי מחשבה מיותרת כך שעם לחץ חברתי מאסיבי גדול כל כך, לא מפתיע שההחלטה לצאת לדרך נסגרת די מהר. אז איך משחררים את ריו בזמן שאתם הפושעים הכי מבוקשים בעולם? אל דאגה, הפורפסור מחזיק כבר זמן רב בתכנית מגירה למבצע נוסף, תכנית אותה הגה ברלין וכן, הקטעים שלו בטריילר הם פלאשבקים בלבד (שוב, לפחות בחצייה הראשון של העונה).
המבצע אליו הם יוצאים, שדידת הזהב הלאומי של ספרד על ידי יצירת בלאגן שלא נראה כדוגמתו ברחובות, הוא נקודת החולשה הגדולה של העונה. אף אחד לא חשב ששוד המטבעה מהעונה הקודמת היה מבוסס על תחקיר של עמרי אסנהיים אבל הפעם צריך לומר - בוא'נה הגזמתם. זה מתחיל בצפלינים (עם לוגו של דאלי, אלא מה) שמרחפים ברחובות מדריד ומפזרים 140 מיליון יורו על העיר וממשיך בהתחזות לכוח צנחנים שמשתלט על כספת הזהב הגדולה ביותר שראיתם. אם זה לא מספיק, לכספת יש מנגון מיוחד שגורם לכל ניסיון פריצה להציף אותה במים, דבר שמחייב ציוד מיוחד כולל אש שבוערת מתחת למים. יחסית לאדם שיודע לתכנן מבצעי ענק עד לפרטים הקטנים ביותר, קצת מפתיע לגלות שהפרופסור בוחר בכל פעם בתכניות עם אחוז הכישלון הגבוה ביותר. מצד שני - בלי זה לא הייתה לנו סדרה.
גם בעונות הקודמות, אותן כאמור לא חיבבתי, התרשמתי מיכולתו של פינה לכתוב אנסמבל של דמויות שונות ומלהיבות (טוקיו המסתורית, דנוור המשוגע וריו הרגיש) ונראה שבמשימה הזאת הוא הצליח גם הפעם. הדמויות נותרו מעולות ומצחיקות, אתגר לא פשוט עם פערי השפות והתרבויות. אז היות ויש עוד ערים בעולם שלא קיבלו אזכור, קבלו לצוות גם את: פלרמו (רודריגו דה לה סרנה המוערך) - גנרל לשעבר בצבא הספרדי והמנהל בפועל של שוד הזהב, בוגוטה (הוביק קאוקריאן בעל דימיון מפתיע ליהודה ברקן) - חבר חדש שמגלם דמות אב עבור דנוור ושודד נוסף ושולי יותר בשם מרסיי. גם כוחות השיטור מתחזקים עם קורונל טאמאיו - חוקר אמביציוזי שמהווה יריב שקול ביותר לגאונות של הפרופסור.
אז הקאסט התרחב, המבצע החדש מורכב מאי פעם ומעברי הזמנים רק הולכים ונהיים מבלבלים יותר. בשורה התחתונה: בית הנייר מצליחה לשמור על אלמנט הבינג'יות שכל כך עבד לה בעונות הקודמות (גם כשהקליף האנגר לא מובהק תמשיכו הלאה בלי לחשוב). מצד שני, יש כאן תחושה קשה של טוּ מאץ' שהופכת את החוויה כולה לכאב ראש. מהרפרנסים התרבותיים שמוטחים יש לפרצוף (בוני וקלייד, סרטי רמבו ועוד), דרך השימוש המוגזם בלהיטי ניינטיז ועד להסתעפויות הבלתי נגמרות של העלילה. סיפור שוד חזק יותר היה מחזיק את העונה השלישית בפני עצמו, בלי צורך בשופוני מיותר.
בית הנייר היא כנראה האנטומיה של גריי של סדרות השוד, היא משתמשת בזירה הכללית של עולם הפשע כמטרייה ותחתיו מכניסה סלט של סדרות קטנות יותר בתקווה שבתוך ההכל כלול הזה, כל אחד מהצופים ימצא לעצמו משהו שהוא אוהב. נו, כשיש לך מיליארד אירו אתה יכול להרשות לעצמך להגזים.