מה אומרים לכם השמות הבאים - אנדרו לאבדייל, ג'ייסון ריצ'רדס, תומאס סנדר? שום דבר? ומה לגבי אלה - בוב מקילופ, מאט מת'יני, ג'ים פוקס? עדיין כלום? אתם יכולים להרגיש בנוח, כי רוב הסיכויים שגם עכברי הכדורסל המשופשפים ביותר משפשפים ברגעים אלה את הפדחת בחוסר אונים, אפילו שמדובר בשחקנים המרכזיים בסרט הדוקו החדש על לא אחר מאשר סטף קרי, שעלה בסוף-השבוע השבוע האחרון באפל TV פלוס. לא דריימונד גרין, לא אנדרה איגודאלה וגם לא קליי תומפסון - החצי השני של קארי מהספלאש-ברדרס - או המאמן שלו סטיב קאר, מקבלים זמן מסך בסרט. גם לא עיתונאים מעוררי באזז, שחקני עבר מפוארים או אפילו היריבים הגדולים של קרי, שיספרו כמה קשה היה לשמור עליו ברגעים האלה ואלה, שהוא זרק עוד זריקה בלתי נשכחת.
מי כן מקבלים את הבמה היוקרתית? החברים שלו לקבוצה מהשנתיים הראשונות שלו בקולג' הנידח של דייווידסון - אף לא אחד מהם הגיע ל-NBA - וכן המאמן הראשי של המכללה זה שלושה עשרים, מקילופ, יחד עם עוזרי המאמן העוד יותר אנונימיים שלו. יחד עם בני המשפחה שלו, אלה הם גיבורי התהילה של סטף קרי. וזה כל כך מרומם ושובה לב שאחד הכוכבים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA, שחקן שמשתכר 50 מיליון דולר בעונה, בוחר לספר את הסיפור שלו לא באמצעות ה"אני ואני ואני" הכל כך שגור בעידן הסלפי, עם הספה הגדולה באמצע והפאסון שלא נגמר, דוגמת סדרת הדוקו "שאק". קרי לא מספר את הסיפור שלו דרך עצמו אלא דרך החברים שלו לקבוצה, ועושה את זה על מלא, ולא בכאילו. האנשים שהיו שם בשבילו ברגעים שלא רק עיצבו אותו כשחקן הכדורסל שהוא היום - עם לא מעט רגעים של "דלתות מסתובבות", ומה היה קורה אלמלא - אלא כבן אדם.
וזה נכון שאפילו היום, כשהוא מחזיק בארבע טבעות אליפות NBA, סטף קרי עדיין מוערך בחסר על ידי רבים - ממש כמו השם שנבחר לסרט, "Stephen Curry: Underrated" (עם קריצה לחברה הנעליים והביגוד שקרי הוא הפנים שלה, Under Armour). אבל באותה המידה, כותרת הסרט הזה יכולה הייתה להיות "Teammate" - חבר לקבוצה, וכנראה שאין כיום חבר טוב ונדיב ממנו לקבוצה. אפילו אם עברו כבר 15 שנה מאז אותן שנים בקולג'. בטח לא מייקל ג'ורדן, שמאז שודרה "הריקוד האחרון" על שושלת השיקגו בולס, מסוכסך עם חברו הטוב לקבוצה דאז, סקוטי פיפן - ואשר הציג מודל אחר לגמרי של דומיננטיות.
קרי הוא לא רק הקלעי הגדול בהיסטוריה של ה-NBA ובפער אדיר, הוא אחד השחקנים הבודדים ששינו את האופן שבו משחקים כדורסל - עם הזריקה משלוש שהפכה מזריקה של קלעים מומחים, לזריקה הכי פופולרית במשחק. כזאת שאם שחקן לא מסוגל לקלוע אותה באחוזים סבירים, הוא פשוט לא מסוגל לשחק בכדורסל המודרני. קרי הוא הגורם לכך, אבל אם תראו את הסרט לא בטוח שתבינו עד כמה מדובר בשחקן היסטורי, כזה שהשפיע על המשחק לא פחות מאשר ג'ורדן ומג'יק. מצד אחד זה מקסים, כי צניעות אותנטית היא תכונה שאין כובשת ממנה. ומצד שני, זה מחדד את ההבנה ש"אנדרייטד" הוא לא אחד מאותם סרטי דוקו-ספורט שמסכמים קריירות בראי הזמן. קרי עדיין בשיא כוחו, וגם קריירת ה-NBA שלו, כשרק לפני שנה הוא נבחר לשחקן המצטיין בסדרת הגמר. הסרט הזה הוא רק הפרק הראשון של האגדה.
כראוי לאנטי-קליימקס, הסרט נפתח בדוח הסקאוטינג על קרי, שרג'י מילר, בעצמו אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה, מקריא: "הרבה מתחת לסטנדרט של ה-NBA מבחינת כוח מתפרץ ואתלטיות. הוא ממש נמוך בשביל להיות בעמדת הקלעי ב-NBA. אל תסמכו עליו שהוא יוכל להוביל את הקבוצה שלכם. הוא זורק יותר מדי ובפזיזות. הוא לא מסתדר עם הגנות פיזיות. אין לו סיומת מאוד טובה מתחת לסל. הוא צריך להוסיף שרירים לפלג הגוף העליון שלו, אבל נראה שהוא תמיד יהיה רזה".
אם חשבתם שזה גם הרגע שבו יקפוץ הסרט אל הוכחת ההפך הגמור, עם שורת תארים והיילייטס שיעשו שיימינג לאותו הסקאוטר, אז כנראה שעדיין לא הבנתם את הקטע. קרי אמנם מתחיל את הסרט על מגרש המדיסון סקוור גארדן של ניו יורק, ברגע שבו הוא שבר לפני כשנה וחצי את שיא השלשות בליגה עם השלשה ה-2,974 שלו (מאז הוא כבר ב-3,390). אבל מלבד הדקות הראשונות והאחרונות של הסרט, ל-NBA לא יהיה מקום על המגרש שלו.
"אנדרייטד" צולל אל התיכון ואל הילד החלשלוש, שזורק עדיין מגובה המותניים ונראה כטובע בתוך החולצה שלו. אם לברון ג'יימס סומן בתיכון כ"נבחר", כיכב על שער ה"ספורטס אילוסטרייטד" ודילג היישר אל ה-NBA, הדרך של קרי הייתה הרבה פחות טריוויאלית, והוא לא יחסוך שום תחנה וקושי בדרך. כמות ההחטאות, איבודי הכדור ובאופן כללי הפאשלות שקרי והבמאי פיטר ניקס מראים בסרט זה משהו שלא רואים כל יום בסרט שבא לחגוג גדולה של שחקן.
אבל זה קרי וזו גדולתו האנושית, וזה גם המקום שבו הסרט הופך מנומק, זולת החגיגה שלו את המסע המופלא עם הסינדרלה דייווידסון בטורניר המכללות דאז, והאופן זה שינה את תפיסת הביטחון שלו. קרי רוצה להעניק השראה, להיות מודל לחיקוי ולא רק "לשתוק ולכדרר". והוא לא עושה זאת למען הלברון ג'יימסים של העולם, עם הגובה, העוצמה והאתלטיות, אלא למען כל האנדרדוגים באשר הם - ולא רק על מגרש הכדורסל.
את החזרה של קרי בזמן אל ימי הקולג' הסרט משלב באופן שמסונכרן היטב עם הצגת האתגר שלו בימינו אנו - לסיים את התואר האקדמי באיחור של למעלה מעשור. והנה, בזמן שכוכבי NBA יוצאים עם קרדשיאנס וחוגגים בווגאס, הוא דוגר על הישבן, עם ילדיו הקטנים שמסתובבים בבית, כותב את עבודת הסמינר, ומעניק לאמא שלו סוניה את המתנה הגדולה ביותר: מסיים את התואר. ילד טוב סן פרנסיסקו.
קשה שלא לאהוב את סטף קרי, ואחרי הצפייה ב"אנדרייטד" - על אחת כמה וכמה. נכון, חובבי ה-NBA עלולים לצאת ממנו חסרים: קרי לא מכניס את הצוות אל חדר ההלבשה של הגולדן סטייט ווריירס - לא ברגעי הגאות ולא ברגעי השפל, לא עכשיו ולא בכלל. לא תמצאו פה רכילות פרימיום, גם לא לכלוכים, ואפילו אחיו סת', בעצמו שחקן NBA מצוין, בקושי מקבל שוט אחד לרפואה. מצד שני, בימים שבהם לכל שחקן שלישי יש פודקאסט משלו, זה כל כך מרענן וגם שפוי שקרי ישאיר את סיכום קריירת ה-NBA שלו לעתיד. אבל גם אז, אל תבנו על סנסציות. רק על לב גדול ואישיות חד-פעמית.