כל סיפור כבר סופר בעבר, בצורה זו או אחרת, אז אפשר לשדרג אותו באמצעות האריזה בה הוא מוגש עבורנו. הסדרה החדשה של נטפליקס, "קליידוסקופ", עוסקת בשוד - סיפור שראינו כמוהו לא מעט ואף לא מזמן - בין אם ב"אושן 11" לפני למעלה מ-20 שנה, או "בית הנייר" שנגמרה לפני עשר דקות. אבל ב"קליידוסקופ" הניסיונית זה אמור להיות שונה לגמרי: כל פרק מתרחש בנקודת זמן אחרת לפני או אחרי השוד הגדול (שבע שנים לפני, הבוקר שלפני), וכל מנוי של נטפליקס מקבל את הפרקים בסדר שונה. למעשה, מלבד הפרק האחרון של הסדרה - השוד עצמו - מעודדים אותנו לראות את הפרקים בסדר משתנה. איך שנרצה.

אבל יש לי תחושה שאם וכאשר נדבר על הסדרה הזאת, זה יהיה רק בהקשר של אותו גימיק, שגם הוא, יש לומר, לא מאוד מתוחכם. האריזה הלא לינארית אמנם חדשנית לכאורה, אבל בפועל היא באמת לא תורמת שום דבר. והסיפור עצמו? הוא מסמן וי על כל תיבה הכרחית לז'אנר, ולא עושה את זה בצורה מעניינת במיוחד.

זהו סיפורו של ריי, שודד מזדקן ומאסטר קרימינלי שמחפש להביא עוד מכה אחת אחרונה. הוא מגייס צוות מומחים שיעזרו לו לשדוד שלושה מולטי-מיליארדרים שמחזיקים אגרות חוב בשווי שבעה מיליארד דולרים. על אגרות החוב האלו אמון בנקאי אחד מרושע שריי נוטר לו טינה אישית על רקע סכסוך עתיק (שכולל נשים מתות וקונפליקטים גזעיים), ואחרי צוות המומחים דולקת סוכנת FBI עם אופי אובססיבי ועבר אפל. בין לבין: משולש אהבה, יחסי אב-בת מתוחים ובריתות לא-צפויות, עאלק.

מתוך "קליידוסקופ" (צילום: CLIFTON PRESCOD, יח"צ באדיבות Netflix)
מתוך "קליידוסקופ". | צילום: CLIFTON PRESCOD, יח"צ באדיבות Netflix

ראשית, ראוי לדבר על הגימיק ש"קליידוסקופ" מביאה לשולחן. הניסוי שנטפליקס מנסה לערוך מביא לידינו סדרה שמרגישה כאילו התחילה מהאמצע, ולא הגיעה באמת להתחלה או לסוף. יש סיבה שבגללה יוצרים של סדרות הם אלה שמחליטים עבורנו מתי נראה איזו סצנה; יש סיבה שבגללה לסיפורים יש התחלה, אמצע וסוף (גם אם טרנטינו, "אבודים" ו"החיים עצמם" השכילו לבלגן את הסדר הזה לעיתים). הבלגן של "קליידוסקופ" לא יוצר בלבול מסקרן; אף טוויסט לא מתעצם בזכות הכוח שניתן לנו, הצופים, לצפות בה בכל סדר שהוא. הבעיה החמורה ביותר היא שהגימיק הזה אינו משרת את העלילה, את הסיפור או את המסר. הוא פשוט שם כדי לתבל עלילת שוד נטולת טעם או ריח.

וזה העניין עם "קליידוסקופ": מלבד אותו שטיק היא בעצם לא מציעה כלום. הדיאלוגים מתיימרים להיות שנונים וחדים, הדמויות אמורות להיות מיוחדות אבל הן גזורות מאותה השבלונה, ולא נצבעות בצורה מעניינת בתוך הקווים (עבריינית פלפלית; חננה עם לב זהב; צעירה שאפתנית; חזיר קפיטליסט). יריות נורות, פיצוצים מתפוצצים, מכוניות עפות באוויר - אבל למרבה הצער, ישב עבדכם הנאמן שבע שעות מול הסדרה הזאת ונותר אדיש. האקשן לא זכיר, לא מלהיב, לא סקסי.

זאת סדרה שנעשתה על אוטומט ומלבד אותו "חידוש" לא הכרחי, "קליידוסקופ" לא מבדילה את עצמה בשום צורה מאף דרמת פשע-מתח-אקשן שראינו בשלושים השנים האחרונות. הרגעים היחידים שבאמת נהניתי מהם התרחשו כשהסדרה החליטה לשבץ שיר כיפי כלשהו בפסקול שלה. שיבוץ שירים קלאסיים של הרולינג סטונס זו אמנם קלישאה בפני עצמה, אבל כשהכל גם ככה כל כך בנאלי, לפחות אפשר להתנחם בשימוש יעיל ב-"Sympathy for the Devil" באחת מסצנות האקשן הגנריות. 

מתוך "קליידוסקופ" (צילום: CLIFTON PRESCOD, יח"צ באדיבות Netflix)
ג'יאנקרלו אספוסיטו ב"קליידוסקופ". סוחב על גבו את הסדרה, אבל לא עושה זאת בגאון | צילום: CLIFTON PRESCOD, יח"צ באדיבות Netflix

כל זה היה אולי נסלח אם השחקנים היו נותנים איזושהי פרשנות מעניינת לדמויות הבסיסיות או לטקסט העבש. אבל "קליידוסקופ" מורכב ברובו מקאסט של שחקנים ליגה ג' ומטה. ברוב המקרים, מדובר בחבר'ה שקל לשכוח שמשתתפים בסדרה גם כשאתה ממש רואה אותם מולך.

היוצא מן הכלל הוא ג'יאנקרלו אספוסיטו, לא כוכב קולנוע אבל שחקן אופי ותיק ומכובד שהרוויח את מקומו בפנתיאון הטלוויזיוני בזכות נבל אחד בלתי נשכח: גוסטבו פרינג מ"שובר שורות" ו"סמוך על סול" (וגם מנכ"ל ווט, עבור צופי "הבנים"). כשרואים את אספוסיטו בסדרות אלבקרקי האהובות ואז רואים אותו בתפקידים אחרים – למשל, נער הרחוב הרועש מ"עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי – קשה שלא לחשוב עליו כעל אחד השחקנים האמריקאיים הטובים ביותר. והוא מספק את הסחורה ב"קליידוסקופ" בתפקיד הראשי של ריי, מהנדס השוד המלוטש, עם קולו העמוק ומבטו הסמכותי. לרגעים זה מספיק. אבל גם כאן לא מדובר בשדרוג מספיק משמעותי לסדרה הדי-גרועה הזאת; אספוסיטו סוחב על גבו את הסדרה, אבל הוא לא עושה זאת בגאון. ישנן שתי אפשרויות: או שלא נכתבה עבורו דמות מספיק בשרנית, או שהשחקן הזה זורח בעיקר בתפקידי משנה שגונבים את ההצגה, ולא כמי שמקבל אותה לידיו. כך או כך, אני בטוח שמר אספוסיטו יכול היה לעשות משהו טוב יותר עם הזמן שלו.

יש משהו מיוחד בסיפורים שמוכרים את עצמם דרך הצורה בה הם מסופרים, ולא רק באמצעות התוכן שלהם. "ממנטו", "ספרות זולה" ופרק אדיר אחד של "סיינפלד" בלבלו את הסדר הכרונולוגי של הדברים; "ראשומון" היפני סיפר סיפור אחד מארבע נקודות מבט שונות (רק כדי ששנים לאחר מכן סרטים כמו "כיפה אדומה – הסיפור האמיתי" ישתמשו באותו הטריק). בלבול כזה של הסדר הכרונולוגי יכול להיות מגניב, אבל חייבת להיות לו הצדקה, ותמיד - הוא חייב לשרת סיפור טוב. כל אלה לא באים לידי ביטוי ב"קליידוסקופ". 

ולסיום סיומת: התרגומים העבריים של נטפליקס באמת חייבים להשתפר. אם דמות מזכירה את ה"King", אין סיבה שאנחנו נקרא על "המלכה"; אם שודדינו עוברים ליד "The Center Mall", ממש אין סיבה שנקרא שהם בדרך ל"קניון הסנטר" (סנטר יש רק אחד, והוא לא בניו יורק בשום פנים ואופן!). נטפליקס, בבקשה: המתרגמים שלכם עושים עבודה חשובה. שלמו להם בהתאם.