שנתיים אחרי שסדרת הדוקו "צל של אמת" הסעירה את המדינה כשפתחה מחדש את פרשיית הרצח של תאיר ראדה, מקרה רצח נוסף מקבל את הזרקור בסדרה התיעודית "האזרח ק'" (yes דוקו). בשנת 1997, בכביש המוביל ליישוב נטף בפאתי ירושלים, נרצחו שני בני אדם: חלפן כספים ירושלמי בשם יגאל דניאל, ככל הנראה בחיסול מכוון, ואילן דבש, עובר אורח שנקלע בטעות לאזור. פלסטיני שעבד באחת מחוות העזים באזור ראה את האירוע ממרחק מה, וסיפר למשטרה כי דניאל הגיע למקום במונית. לדבריו, המונית עצרה בצד הדרך, דניאל יצא מהרכב ונורה, אז הגיע דבש למקום ונורה גם הוא לפני שהמונית עזבה את הזירה. החקירה המשטרתית הובילה להגשת כתב אישום נגד משה קסטל, נהג מונית ירושלמי וחבר של דניאל, שניהל אתו כמה שיחות טלפון באותו בוקר.
למרות מחסור בראיות פיזיות או עד ראייה שיזהה את קסטל, הוא הורשע על סמך פאזל של ראיות נסיבתיות, בהן חובות הימורים שצבר, שיחות הטלפון בין השניים ביום הרצח, איכון סלולרי שלכאורה מיקם אותו באזור ההתרחשות, וסכום כסף גדול שנמצא בביתו כחודש לאחר מעצרו ושחרורו בערבות. גם לאחר הרשעתו ודחיית הערעור שהגיש לבית המשפט העליון, המשפט הותיר סימני שאלה רבים. למרות הכרעת המערכת, התיק נותר שנוי במחלוקת, מתפקד כמעין מבחן רורשאך על מידת האמון במערכת אכיפת החוק.
ז'אנר "פשע אמיתי" זוכה בשנים האחרונות לעלייה מטאורית בפופולאריות, עם סדרות דוקו כמו "לעשות רוצח" ו"הג'ינקס", וישראל, כרגיל, לא נשארה מאחור. "צל של אמת" זכתה להצלחה בין השאר בזכות האופי הסנסציוני של מקרה הרצח של ראדה, ובזכות השערה חלופית שהעלו בנוגע לזהותו של הרוצח (או הרוצחת) - השערה שעוררה ביקורת רבה על חוסר האחריות של יוצרי הסדרה בחשיפת החשדות. "האזרח ק'" אמנם ממשיכה את ההצלחה של "צל של אמת", אך הסדרה שיצרו אלון מרום ואירית דולב שונה באופן מהותי מקודמתה. למרות העיצוב המלוטש והעריכה הקצבית, "האזרח ק'" מציגה עבודה עיתונאית כמעט מסורתית: מחקר קפדני ואחראי של העובדות, ללא הסקת מסקנות, ובעיקר ללא הטלת האשמות נטולות ביסוס עובדתי מוצק, או עיסוק ברכילות.
כובד הראש בו ניגשו היוצרים למקרה הכתיב את האופי המאופק והרציני של היצירה; פה לא תשמעו פנטזיות על טחב הזאבה, או סיפורים על אישה מסתורית בפאה שחורה. הסדרה נמנעת מהצבעה על חשודים נוספים, ומתמקדת רק בגוף הראיות היבש שהוביל להרשעה - בלי דם וסימני סכין מחד, ובלי שירים שכתבה נערה מעורערת בנפשה מאידך. אבל "האזרח ק'" אינה יצירה יבשה ונטולת רגש. להפך, הסדרה מצליחה לגעת בלב הצופה בצורה משמעותית ואפקטיבית, אולם היא עושה זאת דווקא בזכות הטיפול הצנוע והעדין.
בניגוד להרשעתו של רומן זדורוב, שהתבססה, בין השאר, על ההודאה, במשפטו של קסטל לא הייתה ראיה או עדות מרכזית עליה נתלתה ההרשעה. מכלול הראיות שהרכיבו צוות החקירה והתביעה אמנם צייר תמונה אמינה לפיה קסטל הוא הרוצח, אך בכל הפאזל המורכב אין פרט אחד שמכריע את השאלה בצורה חד משמעית. ללא עוגן יציב וחזק, התביעה נשענה על השערה, שאפשר להתווכח על מידת הסבירות שלה, אבל מותירה גם ספק שלא ניתן להכחשה. האם הספק הזה מתגבש לכדי ספק סביר? התשובה לרוב תלויה בפרשנות האישית של כל אחד למושג המעומעם.
יוצרי "האזרח ק'" לקחו את הפאזל הנ"ל, שמראש עורר לא מעט ספקות, ופירקו אותו חתיכה אחר חתיכה. האיכון הסלולרי התגלה כחוות דעת מוטעית של מומחי התביעה, עדות הראיה ושיחות הטלפון לא תואמות את השתלשלות העניינים שהציגה התביעה, וחבילת השטרות שנמצאה בביתו מעלה גם היא סימני שאלה שמערערים את אמינות הראיה. כדי להימנע מספוילרים, לא ניכנס לכל התגליות שעולות בשלושת פרקי הסדרה (כשעה כל אחד), אך אפשר לציין שהבדיקה המעמיקה מגיעה גם לפרשיות שחיתות במשטרת ירושלים, טענות על הטיית עדים ושתילת ראיות. עם זאת, למרות הנושאים הסנסציונים, הסדרה לא נופלת לעיסוק יתר בצדדים העסיסיים של הפרשה, ונמנעת באופן מוחלט מהעלאת ספקולציות.
עצב שקט
כחסיד של סדרות "פשע אמיתי", אני מבין את האופי הרכילותי והספקולטיבי של הז'אנר, ואיני מתיימר להיות נציג היושרה והיבשושיות. בסופו של יום, יצירות בז'אנר הזה הופכות טרגדיות אנושיות אמתיות לסיפור מתח לצריכה המונית, והן נתלות על החיבה של הקהל למעשיות בלשיות. ההצדקה המוסרית של היצירות לרוב נוגעת לחוסר הצדק שהן מתיימרות לחשוף, אך ההגנה על הצדק, או הניסיון לנקות את שמו של אדם חף מפשע (למרות שהיוצרים תמיד יטענו כי הם רק מציגים את התמונה המלאה) לא תמיד מצדיקים את ההיבט המציצני באופן שמניח את הדעת.
מהתיאור שהבאתי ניתן לחשוב ש"האזרח ק'" הקריבה את מה שנקרא "טלוויזיה טובה" על מזבח האתיקה העיתונאית. אבל האיפוק והקפדנות של היוצרים לא פוגעים ביצירה, אלא מעניקים לה נופך אנושי שסוחף את הצופה לתוך הסיפור הסבוך. יוצרי הסדרה לא שוכחים בשום שלב שמדובר פה בבני אדם אמיתיים, שחיי אדם נהרסו בפרשה הזאת, והמודעות הזאת יוצרת חיבור רגשי ותחושת דחיפות מתסכלת שטוענת את כל היצירה. לצד דמותו של משה קסטל, שמתראיין ומציג את קו ההגנה שלו ברהיטות כמעט נטולת רגש, המרכז הרגשי של הסדרה הוא בן דודו, יוסי קסטל, שהקדיש את חייו לסיוע לקרוב משפחתו, ומתלווה לצוות הצילום במהלך ניסיונות הבירור המחודשים של התיק. העצב השקט בו הוא נושא את העול שלקח עליו מלווה כמעט כל סצנה, וצובע את כל ההתרחשויות בעגמומיות נוגעת ללב.
האופי הפרטני והקפדני של הסדרה יוצר תחושת תסכול קפקאית (כפי שהשם מרמז), שקשה להשתחרר ממנה גם זמן רב לאחר הצפייה. היוצרים מגישים את ממצאיהם לנציגי המערכת וכל פעם נתקלים במשיכת כתפיים מחויכת, או בטענה הלוגית המבריקה: 'יכול להיות שחייזר נחת ממאדים ורצח אותו'. הממצאים של היוצרים ממשיכים לחזק את הספק ולערער את גוף הראיות שהוביל להרשעה, אבל לפחות בפרק הראשון לא נמצאת ראיה מכרעת שתצדיק בקשה נוספת למשפט חוזר (הבקשה הראשונה נדחתה על ידי בית המשפט העליון).
מתוך ים העובדות והנתונים עולה תמונה של מערכת משפט אדישה וחסרת יכולת לבחינה עצמית, מערכת שעושה לעצמה הנחות על ימין ועל שמאל ומסתתרת מאחורי אקסיומות חסרות משמעות כמו "כך החליט בית המשפט". כללי סדר הדין כובלים את ידיהם של הפרקליטים, העובדות שהתגלו היום והיו יכולות לזכות אותו במשפט המקורי אינן מספיקות לביטול ההרשעה, וכך נוצר פער בין המערכת המשפטית והצופה שמתפקד כערכאה האחרונה: אנחנו שופטים את קסטל בפעם הראשונה ומאמינים בחפותו (או לפחות בספק הסביר), אבל בתי המשפט נדרשים להכריע בסוגיה אחרת לחלוטין - האם הממצאים מספיקים לביטול המשפט המקורי. הפער בין צדק ומשפט הופך לבלתי נסבל, לא בגלל שנחשפת שחיתות או רשלנות יוצאת מגדר הרגיל, אלא בדיוק בגלל שאנחנו מקבלים הצצה לדרך הרגילה, השגרתית המקוממת והקשה לעיכול בה עובדת מערכת הצדק שלנו.
האזרח ק' משודרת בימים ראשון-שלישי, 18.3-20.3 בשעה 21:00 ב-yes דוקו, וזמינה גם ב-yesVOD.