מיינד האנטר, הדרמה הפסיכולוגית של נטפליקס, חזרה בסוף השבוע האחרון לעונה שנייה, ידיעה משמחת במיוחד עבור קהילה גדלה של מעריצים שיהיו מוכנים לרצוח כדי להוכיח שמדובר בסדרה הכי טובה בטלוויזיה. הסדרה שיצר ג'ו פנהאל (שעיקר תהילתו בכתיבת מחזות) וחלק מפרקיה בוימו על ידי דייוויד פינצ'ר (מועדון קרב, הרשת החברתית), חזרה בעונתה הראשונה אל תהליך ההקמה של המחלקה לחקר רוצחים סדרתיים ב-FBI, בהתבסס על הספר Mindhunter: Inside the FBI's Elite Serial Crime Unit. הסוכנים הולדן פורד (ג'ונתן גרוף) וביל טנץ' (הולט מקלייני) ואיתם הפסיכולוגית וונדי קאר (אנה טורב), עסקו כבר בסוף שנות השבעים, במה שנראה היום כמובן מאליו - חקר דפוסי התנהגות של כמה מהפושעים האיומים בעולם, במטרה להבין את הדרך בה הם חושבים ובתקווה למנוע פשעים עתידיים.

העונה השנייה של הסדרה מתקדמת (קצת) על ציר הזמן, אל תחילת שנות השמונים, וכרגיל משלבת בעלילתה הפיקטיבית כמה רוצחים סדרתיים מוכרים, ביניהם צ'ארלס מנסון שהפך כבר מזמן לכוכב פופ (בימים אלה תוכלו לראות את דמותו בסרטו של טרנטינו היו זמנים בהוליווד), דייוויד ברקוביץ' (שידוע בכינויו "בנו של סם") ובעיקר רוצח הילדים מאטלנטה.

נדמה שמיינד האנטר חזרה בדיוק בזמן, ארצות הברית של 2019 היא כר פורה לרוצחים, כאלה שמשתמשים בזכות לשאת נשק ויוצאים לטבוח באנשים, בין אם בסופר או בבית הכנסת. אם כך, אין צורך להסתכל עליה כעל יצירה היסטורית, חקר נפשו המעוותת של האדם לא מאבד תוקף, מיינד האנטר שואפת לומר משהו על העולם בו אנחנו חיים כיום. 

הבעיה של הסדרה מתחילה, כשמפסיקים לדבר עליה כאלגוריה מתוחכמת לארצות הברית של ימינו ומתחילים לראות בה פשוט סדרת מתח, אז מתגלים בה לא מעט פגמים. כמו בעונה הראשונה, גם הפעם עוברים שניים-שלושה פרקים של אקספוזיציה מסורבלת (הפעם היא עוסקת בעיקר בשינויים המבניים במטה ה-FBI), עד שמיינד האנטר תופסת קצב ומפסיקה לנסות להרשים אותנו בעיצוב האומנותי המוקפד שלה. העונה זה קורה כאשר הסוכן פורד, מגיע אל בית מלון במטרה לחקור שני רוצחים סדרתיים ומובל במקרה על ידי פקידת קבלה אל שלוש אימהות מסכנות לילדיהם נעדרים. המקרה הזה מחבר אותו ישירות אל רוצח הילדים מאטלנטה (וויין וויליאמס), שפעל בין השנים 1978-1981, רצח 28 ילדים ונערים בזמן קצר והשאיר צלקת מדממת בעיר. בסופו של דבר נתפס חשוד בחלק מהרציחות אך התיק עצמו נשאר פתוח כסוג של כתם על המשטרה המקומית ולאחרונה אף נפתח לבחינה מחדש.

פורד ושותפו טנץ' לא עומדים בכאבן של האימהות המודאגות ומובילים את ה-FBI לחקור את הפשעים שנגעו רובם ככולם לקהילה האפרו-אמריקנית באטלנטה, קהילה שהיחסים שלה עם מערכות השלטון היו מורכבים מאז ומעולם. ג'ונתן גרוף, כוכב ברודווי לשעבר שעשה מעבר מוצלח לטלוויזיה, הוא שחקן שאו שנופלים מיכולות המשחק שלו או שמסתכלים עליהן בגיחוך. אני שייך למחנה השני. משהו ברצינות בה לוקח פורד את תפקידו מתאים למשחק הפומפוזי של גרוף, שמצליח להיות אובר דרמטי גם כאשר הוא משוחח עם רוצח סדרתי (דייוויד ברקוביץ' למשל) בפריים סגור. המונולוגים מלאי הפאתוס שלו מצליחים לפגוע בריאליזים שמיינד האנטר מנסה ליצור וקשה לדמיין רוצח משוחח איתו ברצינות. כנראה שהמניירות הבימתיות שאימץ בימי המיוזיקלס של ברודווי לא עוברות בקלות. דבר זה בולט במיוחד אל מול חברי הקאסט האחרים שעושים העונה עבודה מעולה במיוחד - הולט מקלייני מצליח להוסיף עומק לדמותו של הסוכן ביל טנץ' כאשר העבודה פוגשת את חייו האישיים ומאפשרת לו להעניק הופעה מרגשת כמאצ'ו מתפורר. אנה טורב מציירת ברגישות את דמותה הנכה רגשית של הפסיכולוגית וונדי קאר וגם התוספת החדשה לקאסט, מייקל סרבריס, שמגלם את מנהל היחידה החדש טד גאן, הולך כל הזמן על התפר שבין מרתק למקריפ.

העונה השנייה, פוגשת את מיינד האנטר כשהיא יותר בטוחה בעצמה, אחרי ההנעה האיטית של ההתחלה היא מתחילה לשזור בצורה יפה בין סיפורי הרצח בהם היא מטפלת ואף מכניסה בהם קצת (אבל ממש קצת) הומור. זה קורה כשרוצחים מתועבים כמו ברקוביץ' מבינים את מעמדם התקשורתי ומאמצים לעצמם גינונים של כוכבי רוק. הבעיה העיקרית שלה נותרה בכך שהיא בוחרת לא לבחור, חקירות הרצח שלה, מעצם היותן מבוססות על מקרים אמיתיים, לא סוחפות מספיק. אנשי ה-FBI בראשותו של הולדן/גרוף נשארים כל העת במדים גם כאשר הם לא בתפקיד וכסאטירה חברתית האמירה שלה לא ברורה מספיק. בסופו של דבר, לאחר חצי עונה נותרים שוב עם התחושה שמיינד האנטר היא סדרה שמורכבת מחומרים איכותיים במיוחד, ובכל זאת התוצאה פרווה.