בין כל השקופיות ואזהרות הטריגר - הנחוצות, שכן מדובר בסדרה שנוברת במקומות הכי אפלים של הנפש - מסתתר פרט מידע חשוב מאוד אודות "שיחה נכנסת". סדרת התעודה החדשה של yes דוקו, שנוצרה על ידי שרון יעיש וגולן רייז, מספקת הצצה ראשונה לנעשה בקווי הסיוע של עמותת ער"ן. אבל לצורך ההגנה על פרטיותם של מתמודדי הנפש, ובעיקר לצורך יצירת הדרמה, מדובר בסדרת תיעודית עם מעט מדי תעודה.
כפי שמצוין בתחילת כל פרק, השיחות שמוצגות ב"שיחה נכנסת" רק מבוססות על שיחות שהתקיימו במציאות. זהו דיסקליימר חמקמק שחשוב לתת עליו את הדעת, שכן קיימות דרכים לשמור על אנונימיות מבלי לאבד את האותנטיות: ניתן, למשל, להכניס את המצלמות לאחד המוקדים שבהם נעשית עבודת קודש, ורק להחליף פרטים מזהים ולשכור שחקנים שיקריאו את התמלילים המדויקים. אבל המשמרות שמופיעות לאורך "שיחה נכנסת" אינן באמת משמרות - כן, גם כשהמצלמה "מציצה" מעבר לדלפק על אחד המוקדנים - אלא שחזור מלאכותי שבו המלאכים בשר ודם האלה חוזרים ל"שיחה שלעולם לא ישכחו".
לידיה, מנהלת סניף תל אביב, ערכה ליל סדר טלפוני עם גבר בודד; עארף, מנהל סניף דרוזי, קיבל טלפון מצעיר מהמגזר שנשלח לרצוח את אחותו; זיו נאלץ להחליט אם להפר את האנונימיות של גבר שעמד לשים קץ לחייו - ומרסלה הקשיבה למתמחה בבית חולים שקרסה תחת העומס, והציפה אצלה סיפור אישי משל עצמה. הגיבורים האלה ראויים לכל תיעוד מחמיא שיהיה, ועמותה כמו ער"ן היא לגמרי כזו שראויה לסרט תדמית מפרגן. אבל מרגע שקוראים את האותיות הקטנות, קשה להרגיש ש"שיחה נכנסת" שווה את זה.
לכל פרקי "שיחה נכנסת" יש בעיה נוספת, והיא הפן הוויזואלי של הסדרה - או ליתר דיוק, היעדרו. ההפקה אומנם מנסה להעניק איזשהו ערך חזותי לשיחות הטלפון שמצולמות במעמד צד אחד, רק שהתוצאה אנטי-טלוויזיונית בעליל, כזו שעדיף היה להעתיק לפורמט של פודקאסט. ברוב המקרים דוקו יהיה מוצלח גם אם הוא לא עשוי טוב במיוחד, בזכות הסיפור, ופה זה ממש מקרה הפוך: סיפורים אנושיים מרתקים שקשה להמשיך לעקוב אחריהם, המוגשים באופן מרדים ומשמים שממש מרחיק צופים מהמסך. כי למרות שהלב לא רוצה להאמין לכך, "שיחה נכנסת" כל כך מסוגננת שהיא כבר מרגישה מלאכותית. וזאת, מיותר לציין, אינה התוצאה שסדרת דוקו שואפת אליה. ניצחון אנושי גדול ומרגש, אבל כישלון טלוויזיוני.