יש מקרים שבהם פשוט לא נעים להודות שסדרה אינה טובה. כשצופים ב"לגדול בין זאבים" ("Raised by Wolves"), שעונתה הראשונה מגיעה כעת לישראל, קשה שלא לשים לב לכל הכסף והעבודה הקשה שניכרים על המסך - סטים מלאי פרטים, אפקטים מיוחדים מהסוג שלא היה נהוג לראות בטלוויזיה עד השנים האחרונות. אפילו התסריט עצמו לא נראה כמו משהו שנעשה ברישול מסוים: יש כאן המון דמויות, לכל אחת מהן היסטוריה משלה, ומיתולוגיה רחבה מאחורי העולמות שמוצגים בסדרה. ולכן, אחרי מספר פרקים שמבהירים כמה שווה להמשיך לראות את "לגדול בין זאבים", עולה השאלה: עם כל המאמץ שהושקע בסדרה, אף אחד לא יכול היה לקום לרגע ולומר "חבר'ה, היא הזאת גם צריכה להיות מעניינת"?
ל"לגדול בין זאבים" יש נקודת פתיחה מסקרנת: בעתיד הלא-עד-כדי-כך-רחוק, כדור הארץ מיצה את תפקידו כבית למין האנושי, ועברנו לחיות בכוכבי לכת אחרים שיכולים לאכלס אותנו. שני אנדרואידים, רובוטים דמויי אדם, מגיעים לכוכב לכת עם מטרה אחת לנגד עיניהם: ליישב את כוכב הלכת הפראי במין האנושי. בתנאי גידול מלאכותיים, שני הרובוטים - המכונים אמא ואבא - מביאים לעולם שישה ילדים. התנאים הקשוחים בכוכב הלכת החדש מביאים לכך שרק ילד אחד מתוכם שורד: קאמפיון. אבל הרובוטים לא לבדם: קבוצת בני אנוש שגם ברחו מכדור הארץ מוכה המלחמות מגיעים לכוכב הלכת, אחרי שרובוט-אמא מאתרת אותם וחוטפת מהם קבוצת ילדים. רובוט-אבא ורובוט-אמא מאמינים במדע, ומתגאים בהיותם אתאיסטים; בני האנוש שברחו מכדור הארץ וילדיהם נחטפו הם קנאים דתיים. העימות בין שני הצדדים אמור להיות עקוב מדם.
והוא אכן עקוב מדם, אבל הוא מאוד לא מעניין. נקודת המוצא של "לגדול בין זאבים" באמת נשמעת כמו חומר לסדרה מגניבה ומחכימה על הורות, יצירה ואמונה, ולרגעים זה בבירור מה שהיא, אבל כל ניסיון שלה להגיד משהו על כל אלה נחנק על ידי הפאתוס, ההיפר-רצינות והחשיבות העצמית שאופפים אותה. כמעט אף שורת דיאלוג לא נשמעת כמו משהו שאדם סביר יגיד, ואולי זה לגיטימי כשהרובוטים מדברים ככה, אבל גם הדמויות האנושיות מדברות כאילו כל שורה שיוצאת מפיהם תכריע הסכמי שלום. כל הבלחת אנושיות - ילדים משחקים עם ההורים שלהם, בדיחות קרש מפי אחד הרובוטים - נקטעת לטובת עוד סצנה או דיאלוג עגמומיים במבטא בריטי.
אפשר, רק לרגע, לדבר על זה שמבטא בריטי חייב להפסיק להיות בשימוש כל כך אוטומטי בסרטים וסדרות בכל פעם שהם רוצים שניקח אותם ברצינות? "לגדול בין זאבים" היא סדרה אמריקאית. היא נוצרה על ידי גבר אמריקאי. המבטא הבריטי מפוזר בין הדמויות בלי איזושהי אחידות או סיבה; כמו ב"צ'רנוביל" או "משחקי הכס", נראה שהמטרה היא שנסתכל על הסיטואציה כזרה לנו, כזאת שמתרחשת בזמן ובמקום אחרים. זה לא עובד - התחושה היא בעיקר שמנסים שניקח את הסדרה ברצינות כי הדמויות בה מדברות כמו בהפקה של ה-BBC, וכשמישהו מתחנן שניקח אותו ברצינות בגלל המבטא שלו קשה שלא לצחוק. ואז להשתעמם.
מהרגע הראשון, הסדרה הולכת ומסתרבלת בתוך המיתולוגיה של עצמה. במקום להתחבר לעולם האמיתי, זה שאנחנו מכירים, עם מתיחויות בין-גזעיות, פערים מגדריים, מעמדות ומגיפות, הסדרה מעדיפה לברוא מיתולוגיה משל עצמה. לקנאים הדתיים, למשל, יש דת משל עצמם, עם אל חדש וכל השבאנג; למה שהם לא יסגדו למשהו שאנחנו מכירים? לך תדע. אם זה עבד ל"משחקי הכס", אין סיבה שהסדרה הזניחה הזאת לא תמציא לעצמה עולם חדש לגמרי. כש"לגדול בין זאבים" מציעה משהו מקורי (למשל, חללית שנוסעיה ישנים בשנת חורף אבל מסוגלים לתקשר בתודעתם אחד עם השני), היא לא עושה עם זה שום דבר מעניין או דרמטי; כשהיא חוזרת על קווי עלילה שכבר ראינו קודם, היא לא מוסיפה להם שום דבר שלא ראינו קודם. בשלב שבו אחת הדמויות הזכירה נבואה עתיקת יומין זעקתי למסך "שחררו כבר עם הנבואות האלה!".
הסדרה לא נטולת עניין לחלוטין, אבל צריך לחפש אותו. הדמות המעניינת מכולן היא של הרובוט-אמא - ברייה מהונדסת ומלאכותית שכמהה לאנושיות ולמסוגלות ליצור חיים. אם הסדרה הייתה דרמה אנושית על רובוטית שמתמודדת עם מגבלות המלאכותיות שלה, היא הייתה יכולה להיות מעניינת בהרבה מהתוצר הנוכחי. אמנדה קולין, שמגלמת אותה, עושה את המיטב עם התפקיד שניתן לה, ואין ספק שהרגעים שבהם כוחות העל האולטרה-אלימים של אמא-רובוט באים לידי ביטוי הם מהמגניבים יותר שיש לסדרה להציע, אבל זה פשוט לא מספיק. זה, אגב, הזמן להזכיר שהסדרה הזאת מאוד אלימה, גם אם האלימות הזאת מעוררת גועל יותר משהיא מעוררת אימה.
במובן מסוים, טוב שיש את "לגדול בידי זאבים", ואפילו טוב שהיא מצליחה: נדיר לראות יצירות מדע-בדיוני מתוקצבות היטב שמיועדות למבוגרים ומנסות להגיד משהו עמוק. יכול להיות שההצלחה הזאת (העונה הראשונה רק עכשיו הגיעה אלינו, אבל הסדרה כבר חודשה לעונה שנייה ב-HBO מקס) תפתח דלת ליצירות מד"ב אחרות שיצליחו איפה שהסדרה הזאת נכשלה. הדיונים הפילוסופיים שמתנהלים בה בהחלט מעניינים, אבל הם נעשים בכזאת חשיבות עצמית נטולת חן, הומור או אנושיות שקל מאוד לאבד עניין ולעבור לטיקטוק. לא חסרות סדרות מצוינות שאפשר לצפות בהן בעת בידוד. לא נעים להודות, אבל למרות כל ההשקעה והכסף שניכרים ב"לגדול בידי זאבים", זאת אינה אחת מהן.