ב-2015 פרסמה סטפני לאנד טקסט קצר באתר Vox שנתן הצצה לנקודת מבט שאנחנו לא ממש רגילים לשמוע ממנה - זו של עוזרת הבית. היא תיארה את החפצים ששמרו המעסיקים שלה לצד המיטה, שחשפו צדדים אינטימיים מהאישיות שלהם, התמונות שתלו בבית ופרטים כמו הפתקים שהיו משאירים לה. ב-2019 יצא ספר הבכורה שלה, "עוזרת בית", שהופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס מיד עם פרסומו, ועליו מבוססת הסדרה החדשה של נטפליקס, שמציעה מבט ריאליסטי על חיי העוני.

כמו הרבה חוויות אנושיות, גם את העוני אנחנו רואים לרוב דרך עיניים זרות שמדמיינות את העוני או מסתכלות עליו מבחוץ. אבל המציאות של חיים בעוני במדינה מערבית כוללת אלמנט אחד משמעותי שלרוב לא מוצג ביצירות תרבותיות: בירוקרטיה. ב"עוזרת בית" יש הרבה ממנה, ולמרות שעל פניו בירוקרטיה נשמעת כמו מערכת משעממת לצפות בה, העובדה שכולנו נתקלים בה בחיי היומיום רק עוזרת לנו להזדהות עם אלכס (הכוכבת העולה מרגרט קוואלי, "היו זמנים בהוליווד"), גיבורת הסדרה, שנמצאת בכל רגע נתון במלחמת התשה מול כמה וכמה מערכות במקביל, רק כדי לתת לבתה בת השלוש רמת איכות חיים סבירה.

אלכס היא צעירה חכמה וחרוצה, שהתקבלה ללימודי כתיבה יצירתית בקולג', אבל בחרה לוותר עליהם כשנכנסה להריון. מלבד בן זוגה שון, איתו היא חיה בקרוואן, אין לה מערכת תמיכה. אמה פולה היא בי-פולרית לא מאובחנת (לפחות על פי אלכס), ועם אביה, שחי עם משפחתו החדשה, יש לה קשר כמעט בלתי קיים. יש לה גם זכרונות מודחקים של התעללות מהילדות וכששון מתחיל לגלות סימני אלימות ואלכוהוליזם - היא לוקחת את בתה בידיים ועוזבת אל הלא נודע.

"עוזרת בית" הוא סיפור על הישרדות, אבל הוא סיפור ריאליסטי באופן מכוון, גם ברגעים הדרמטיים ביותר שלו. ככזה, יש לו יתרונות וחסרונות. מצד אחד, ניכר שאין בו שום יומרה לנסות ולנסח אמירות מכלילות על העוני, אלא לספר סיפור אחד, של אישה אחת, שמתמודדת מול מערכת מייאשת ומלאה בסתירות פנימיות אבסורדיות. מצד שני, הריאליזם הזה הוא גם בעוכריה, כי לרגעים "עוזרת בית" יכולה מעט לשעמם, ממש כמו המציאות עצמה.

מרגרט קוואלי מחזיקה היטב את עשרת פרקי הסדרה על כתפיה, כשהיא מתרוצצת בלי סוף כדי לעמוד בקצב של הפגישות, הטפסים והעבודה, תוך שהיא צריכה גם לדאוג לבתה ולאמה המעורערת. היא מגלמת את אלכס כדמות עגולה ומלאת רבדים, כזאת שהעוני הוא ממש לא הדבר היחיד שמגדיר אותה. אבל ההברקה הליהוקית האמיתית של הסדרה היא אנדי מקדואל, אמה של קוואלי במציאות שמגלמת את אמה גם כאן, ומספקת הופעה סוחפת ואמינה בתור אמנית מאנית. 

אנדי מקדואל, "עוזרת בית" (צילום: Ricardo Hubbs, יח"צ באדיבות Netflix)
הופעה סוחפת ואמינה. אנדי מקדואל ב"עוזרת בית" | צילום: Ricardo Hubbs, יח"צ באדיבות Netflix

כאמור, "עוזרת בית" לעיתים ריאליסטית מדי ונטולת קונפליקטים מסעירים, כך שמהבחינה הזאת היא דווקא תתאים מאוד לקהל שלא מחפש זיקוקים, אלא פשוט דרמה טובה. במקום משברים, ברגעים היותר יפים שלה היא מציעה משהו אחר - ייצוג יפה של קשרים בין נשים. לכל אורך הדרך, אלכס נתקלת בנשים שעוזרות לה, בין אם בגלל שזה חלק מעבודתן או לא. הקשר המעניין ביותר מתפתח בינה לבין רג'ינה, לקוחה עשירה ומתוסכלת שלא לגמרי ברור - לצופים או לאלכס - אם היא מחבבת אותה או סתם משליכה עליה את הצרות שלה. 

רג'ינה היא אמנם דמות מעט קלישאתית של אישה שיש לה לכאורה הכל והיא בכל זאת אומללה, אבל היא משוחקת וכתובה בצורה מספיק משכנעת, כך שממש אפשר לראות את הכאב שמניע אותה. בין השתיים מתפתח קשר שגם הוא לא מאוד מקורי, אבל עדיין עובד מצוין - כל אחת מהן מקנאה בשנייה על מה שיש לה, אבל גם מרחמת עליה על מה שאין לה, מגלה חמלה ואפילו מציעה עזרה. הקשרים האנושיים האלה הם מה שהופכים את "עוזרת בית" לסדרה לא מעיקה, למרות הנושא המדכא שהיא מטפלת בו. המערכת הבירוקרטית קשה ומתסכלת, אבל אצל הזולת נמצאת הנחמה, אפילו אם במחוות קטנות בלבד.