אפילו שמדובר בסדרה אמריקאית עם לא אחרת מקרי ראסל בתפקיד הראשי, הצפייה ב"הדיפלומטית" ("The Diplomat") החדשה של נטפליקס תרגיש הרבה יותר בבית לקהל הישראלי מאשר למרבית האמריקאים. זה לא רק שמספר הפעמים שהמילה "איראן" נאמרת בכל פרק נותן פייט לא רע לנאום ממוצע של נתניהו, בימים שלפני שההשתלטות על הרשות השופטת הפכה ל"סלע קיומנו". זה בעיקר העיסוק הנרחב ביחסים בינלאומיים, עם רפרנסים אקטואליים לחמה הסורית או למריופול האוקראינית, שספק אם האמריקאי הממוצע יודע למקם על המפה. כל אלה, ועוד, מככבים לצד סוגיות עכשוויות להפליא, כמו נשיא רוסי שמאיים בגרעין, נשיא אמריקאי קשיש שמנסה להישאר רלוונטי, ראש ממשלה בריטי עם רטוריקה לוחמנית, שממאן להפנים שארצו אינה האימפריה שהייתה, או דיון שלאחרונה עלה לכותרות גם בעולם האמיתי, בדבר הסרת "משמרות המהפכה" הרצחני מרשימת ארגוני הטרור של ארה"ב.

והאמת היא שאם מחפשים אישוש בתרבות הפופולרית לכך שהעולם חזר לעניין את ארה"ב, אחרי קדנציה בדלנית של "אמריקה תחילה" תחת ממשל טראמפ וכנראה מאז ימי "הומלנד", הרי ש"הדיפלומטית", דרמה גיאו-פוליטית בת שמונה פרקים, היא דוגמה לא רעה לכך.

את הסדרה מובילה ראסל, שגם נמנית בין מפיקי הסדרה, בתפקיד קייט וויילר שנשלחת לשמש השגרירה האמריקאית בלונדון. וויילר, משרתת ציבור קשוחה שרגילה להצבות הרבה יותר לוחמניות ולא לשמלות ערב נוצצות, לא מגיעה לבד - היא מגיעה עם בעלה האל וויילר בגילומו של רופוס סוול הנהדר, בעצמו דיפלומט כריזמטי עם אפיל וחיתוך דיבור ביל קלינטוני, מקושר ועטור תהילה, הישגים וגם אויבים, שבמשך שנים היה הפרונט של הפאוור-קאפל, וכעת נדרש לקחת צעד אחורה לטובת אשתו. האם הוא מסוגל לכך?

כל זה נשמע מוכר ולא במקרה. עשר שנים בדיוק חלפו מאז הטילה נטפליקס את פצצת הבינג' הראשונה בהיסטוריה, "בית הקלפים" עם קווין ספייסי ורובין רייט כפרנק וקלייר אנדרווד. סדרה שלא רק המציאה מחדש את נטפליקס ושינתה את האופן שבו כולנו רואים טלוויזיה מאז, אלא שתיארה בקווים בלתי מתפשרים את הנרטיב שוושינגטון כל כך חוששת ממנו, של מנהיגות מושחתת, אכזרית ותועלתנית. תככים, רציחות, מזימות וההפך הגמור מהתפיסה האפית של הוליווד את אמריקה כמנהיגת העולם הנאור. אותה אמריקה שקיבלה ביטוי בדרמה הפוליטית הגדולה של העשור שקדם ל"בית הקלפים": הלוא היא "הבית הלבן" שרקח התסריטאי ארון סורקין, עם מרטין שין בתפקיד הנשיא האידיאליסטי, עם הנאומים עתירי הפאתוס, ועם טובת הכלל שתמיד עמדה לנגד עיניו, גם לפני טובתו שלו.

אלה הן שתי אמריקות רחוקות זו מזו מרחק טראמפ מאובמה, ואם תהיתם את איזו מהן בוחרת "הדיפלומטית" להדהד, הרי שזו אמריקה הערכית, כנראה גם האוטופית והלא באמת קיימת של סורקין. זה גם המקום לא להיות מופתעים מכך שיוצרת הסדרה, דבורה קאן, הייתה בעברה בצוות הכותבים של "הבית הלבן" (וגם של "הומלנד"). מה שמסביר את סימני ההיכר מאותה הסדרה, לרבות הלוקיישנים המרובים במסדרונות השלטון והרפליקה האלמותית, "Walk With Me", כמו גם את הדיאלוגים המושחזים ואת רמת השנינות המוגזמת בואכה לא אמינה של הדמויות, שאף פעם לא נתפסות בלי שורת מחץ בפיהן.

מצד שני, זו הרי בדיוק האידיאה שאמריקה מתעקשת למכור לעולם עוד מימי המלחמה הקרה, בלי רוע אנושי צרוף במוקדי הכוח ועם משרתי ציבור מוכשרים, שניחנים ביכולות גבוהות בהרבה מהסביר - יודעים הכל על הכל, ונמצאים שם בשבילנו. דמוקרטיה שהיא בעצם מריטוקרטיה, שלטון הראויים.

את "הדיפלומטית" מובילים כאמור ראסל וסוול כבני הזוג וויילר. כל אחד מהם מביא את האיכויות שלו בבניית הדמויות - אם זו הקרביות של ראסל מסדרת הריגול הנפלאה "האמריקאים", או זו החלקלקות של סוול מסדרת הדיסטופיה המצוינת גם כן "האיש במצודה הרמה" - ואפילו שמוקדם להכתיר את השילוב במונחי ספייסי ורובין רייט, הוא בהחלט מראה פוטנציאל, מייצר עניין וקצב, כשפה ושם גם עפים ניצוצות באוויר. 

על העלילה קצת מיותר להתעכב. אחת, משום שחבל לקלקל לכם את הבינג' (שתופס תאוצה ככל שמתקדמים, ומהנה למדי). שתיים, כי היא לא כזו ייחודית בסיפור המסגרת (היה פיצוץ, מתו חיילים, עכשיו מחפשים את מי להפגיז בחזרה). ושלוש, מפני שהיא ממילא אינה העיקר - הדמויות הן העיקר כאן והדינמיקה ביניהן. למעשה, ממש כמו השגרירה וויילר שנשלחת ללונדון על מנת להשתפשף לפני שתמונה לסגנית הנשיא ותעבור לשחק בליגת העל של וושינגטון; גם "הדיפלומטית" מרגישה כעונת שפשוף וניסוי כלים. פיילוט.  

זהו סוג של מבוא ליחסי הכוחות בין בני הזוג ואנשי אמונם, לפני שיעברו יחד או לחוד אל עמדות המפתח בממשל. אז גם המתח בין בני הזוג יעלה לנקודת רתיחה. אז אולי גם נדע האם אכן נולדה כאן סדרה-בת ל"בית הלבן" (שכל עונה בה הייתה בת 22-23 פרקים, רק נזכיר), או אולי בכל זאת "בית הקלפים" תעשה מהלך מלוכלך כפי שהיא יודעת לעשות כל כך טוב, ותשלט גם עליה.